בועטת רק כשצריך

זה לא אומר שאני לא אלימה לְיַד הַמַּיִם, יַלְדָּה בַּחֲצָאִית מְטַפֶּסֶת עַל צוּק כֻּרְכָּר. סִכָּה מְסִיטָה אֶת שְׂעָרָהּ הַצִּדָּה שֶׁתִּהְיֶה מְסֻדֶּרֶת. לֹא אִכְפַּת לָהּ שֶׁיִּרְאוּ לָהּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים. מָחָר תִּרְקֹד לִצְלִילֵי פְּסַנְתֵּר: דַּג הַשֶּׁמֶךְ אוֹ וַאלְס הַפְּרָחִים, הַיּוֹם הִיא מְחַזֶּקֶת אֶת שְׁרִירֵי הַלִּבָּה. בַּבֹּקֶר, לִפְנֵי כֻּלָּם, הִיא יוֹצֵאת לְעֵץ הַגּוּיָאבָה. נִתְלֵית כִּלְטָאָה עַל עָנָף אֲנָכִי. פָּנֶיהָ מַאֲדִימוֹת מִכּוֹח הַכֹּבֶד, יְכוֹלָה לִבְחֹר אִם לְטַפֵּס אוֹ לִצְנֹחַ לָאֲדָמָה הָרַכָּה. הִיא טוֹבָה בִּשְׁנֵיהֶם. * כְּמוֹ רַקֶּפֶת צוֹמַחַת בַּחֲשֵׁכָה חֶלְקִית, עֲמִידָה, פּוֹרַחַת רָחוֹק, אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת הַמֶּרְכָּז מוּגָן, בּוֹעֶטֶת רַק כְּשֶׁצָּרִיךְ. השירים בספר נכתבו מתוך אדמת החמרה של השרון. מהאינטימיות של שכונת הפועלים א’, רמתיים, מגן הילדים ובית הספר, מהדמויות שמילאו את הנוף, מזיכרונות מושתקים של ההורים, מהיות הכותבת “ילדה בסדר גמור”. היא משחזרת מציאות שנשארה מאחור (בעיירה קטנה בגרמניה או בטיילת של אלכסנדריה) מתוך מעט פרטים שנאמרו והרבה השלמות. בשפה זהירה ומאופקת עוסק הספר בנופים שנמוגו, בגעגוע אל אנשים שאינם, בניסיון מאוחר להבין את חייהם, ולהכיר את מה שנותר בה מהם. בכתיבה היא מנציחה את חלומותיהם, את השתיקה שכפו על עצמם, את השבר ואת אחריותה להמשך הדרך. נאמנה למורשת אבות, גם שירי הקינה וגם מחשבות המחאה שקטים מאוד. נחמה והתחדשות נמצאות בהכרה במציאות, בטבע ובאמנות. -- מאתר ההוצאה.