שאנטי שאנטי בלגן

הודו היא ההרפתקה הכי גדולה שאפשר לחשוב עליה, מסתורית וחידתית למרות עשרות אלפי הנוסעים הישראלים שמבקרים בה וחוזרים ממנה כל שנה, כל אחד עם החיוך הפרטי שלו, ועם חוסר היכולת להסביר לאלה שלא היו בה למה הוא מחייך. בראשית ספטמבר 2001 יצאו דורית וצור ושלוש בנותיהם, ניצן (שהיתה אז בת 14), הגר (11) ודריה (8), למסע בהודו. מסע של שנה בלי בית-ספר או עבודה, שנה של טיול משפחתי במעמקיה של ארץ פלאות סבוכה, צבעונית וממכרת. הם טיילו בעמקים נסתרים בהימלאיה, יצאו למסע גמלים ארוך ברג'אסטאן, רקדו במסיבת ירח מלא בגואה, בחנו את הסחורות בסופרמרקט הרוחני של פּוּנה ובמושב הדלאי לאמה בדהרמסאלה, חנו במושבות ישראליות מובהקות בפּוּשקאר והאמפּי, תיירו באמריצאר ובצ'נדיגאר, קוּצ'ין וממאלפּוּראם, וראנאסי וכלכתה, שאפו אוויר פסגות רווי אדי חשיש בעמק פּרוואטי, ואפילו קפצו לטיול אביב קצר ברכס האנאפורנה שבנפאל, שכמעט עלה להם בחייהם. "זה היה מסע גדול בשבילנו," כותב צור שיזף במבוא לספר, "אל עצמנו ולתוך הודו ואל לב הישראליה שמצאנו בהרבה מהמקומות שבהם עברנו, כי הישראלים רישתו את הודו ברשת ביטחון שבה הם יכולים להיחשף להודו כמה שפחות." שאנטי שאנטי בלגן הוא ספר על הישראלים האלה, על משפחה ישראלית אחת שהצליחה להיחשף להודו קצת יותר, ועל הודו שעוטפת את כולם.