מקוצ'ין שבהודו - כל הדרך הביתה

"ההמולה סביבן מרגע שנודע להן שאימא מתה, הסתיימה. היו להן מטלות קבועות: לאסוף ביצים, למלא שקתות במים, אבל הן פשוט ישבו בכניסה לבית, הביטו זו בזו, וההלם ממה שקרה בשעות האחרונות החל לתת בהן את אותותיו. "רציתי ללכת להלוויה," אמרה כרמלה."אני ממש לא," אמרה תמר. "אותי זה מפחיד.""אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצות לבוא," הוסיפה כרמלה. "אתן חושבות שמישהו יודע שאנחנו פה?""אני רציתי לראות אותה בפעם האחרונה," אמרה מיכל. "להגיד לה שלום. גם אותי אף אחד לא שאל אם אני רוצה.""הבנות השתתקו, שקועות כל אחת במחשבותיה. הן המשיכו לשבת שם בפתח הלול עוד שעה ארוכה.""" הוא סיפור מסעה של משפחה יהודית-הודית שעלתה לישראל אחרי קום המדינה. זמן קצר אחרי הגעתם נפטרים ההורים בזה אחר זה, ושמונת הילדים נשארים להתמודד לבדם עם תלאות החיים. במרכז הסיפור עומדות בנות המשפחה הצעירות, אשר נפגעו יותר מכולם מאובדן ההורים, וכעת עליהן ללמוד לצעוד במסע החיים ללא עוגן ומשענת.הקשיים, המכאובים והאכזבות, לצד שמחות וניצחונות קטנים מתוארים כולם ביד אוהבת ובנפש רגישה של אחת הבנות הצעירות, ומשקפים לקורא סיפור של עדה ותקופה בזמנים לא קלים של מדינה בהתהוות. זה ספר שמספר את הרע ואת הטוב. ספר שעוזר לסגור מעגל, לחזור למשפחה ובעיקר לחזור הביתה ולמצוא מחדש את העוגן שאבד.יש מעט בני אדם שסיפור מבקש להתפרץ מתוכם, ומרגע שנותנים לו דרך הם מחויבים אליו בכול נפשם. ריקי שטרן כתבה באומץ, בכאב ובהרבה חמלה את סיפורה, והביאה בזה תיקון לנפשות המעורבות בו. כי אין דבר העומד בפני החמלה והאהבה. זהו ספר חזק, לופת לב, שנולד בייסורים והביא תיקון לעולם. זהו גם סיפורה של משפחה, בעלייה אחת מני רבות, המרכיבות את הפסיפס היפהפה של ישראל. אילן שיינפלד