ברגליים יחפות

הצגה מקומית בקראלה שבהודו: הקהל במתח שיא, רק שהוא אינו יודע שהראשון לצוץ מאחורי הקלעים אינו הודי בעל עשרות שנות ניסיון, אלא בחור לבן ובלונדיני! עמדתי לעלות כדי להציג את הקידה שבה אנחנו פותחים כל אימון, ואז בעל הבית עצר אותי. הוא דיבר ברוגע ובסבלנות. "מה הכי אהבת בהכשרתך עד כה?"  שאל במסירות, מתעלם מכל מחשבהעל הקהל שמאחורי הווילון. עצמתי עיניים לרגע וחזרתי לעיניו הרכות: "המפגש עם המאסטר. הדרך שבה איצ'ו מסתכל עליו ומכבד אותו. לא הרגשתי דבר כזה מימיי ושמחתי כל כך להכיר את הקסם הזה.״ בעל הבית, עדיין סבלני ורגוע, תפס בידי ואמר לי: "בהודו, קודם כול אימא, אחר כך אבא, מורה, גורו או מאסטר, ורק אז אלוהים,״ ודחף אותי לכיוון הבמה בגאווה. אנו, הישראלים, כמגפה שמביאה איתה רעש, חומוס ולילות לבנים, השתלטנו על כל הערים המתוירות בהודו.ומי אמר שצריך טנקים ורובים בשביל לכבוש מדינה? צריך כמה סטלנים!אני וכמו רבים אחרים, יצאתי בגיל 21 לטיול הגדול. וכמו רבים אחרים, לא יכולתי לדמיין לאן אגיע עם המוצ'ילה ועם החיוך שסחבתי איתי תמיד. זהו הסיפור האישי שלי לאחר שמונה וחצי חודשים בהודו ובאחותה הקטנה נפאל. '' הוא סיפור על התרחקות פיזית ומנטלית מזהות ישראלית ועל תהליך אותנטי של חזרה; על שביל החומוס הידוע לחיוב וגם לשמצה וגם על מקומות ועל חוויות שונות וייחודיות; על מפגשים עם אירופאים, ישראלים והודים; על בדידות וגעגוע, אהבות, אכזבות ותהיות, וכמובן על כמה קלקולי קיבה. 'ברגליים יחפות', הכתוב בשפה יומיומית המעניקה לכל קוראיו מקום להזדהוּת ולהנאה, יטיס אתכם בחזרה אל הזיכרונות המרגשים ואל המקומות האהובים, ואם עוד לא טעמתם מהודו, הספר יאפשר לכם "נחיתה רכה" לתוך מחשבותיהם של אלו שנוחתים בהודו ומתעקשים להישאר בה.אם עוד לא הבנתם מה יש בהודו ששואב את כולם, עכשיו זה הזמן...