חוסן בהגירה

"כשבאנו מאתיופיה, כל הדרך ברגל, סבלנו. ילדים מתו בדרך, זקנים לא שרדו, וכל המאמץ להגיע לארץ... חלמנו להגיע לירושלים, לעיר הקודש. בדרך טיהרנו את עצמנו, כמלאכים באנו לארץ. לא תיארנו לעצמנו שיקבלו אותנו ככה. אף אחד לא חשב בכלל שתהיה גזענות, שתהיה אפליה; לפעמים את מרגישה לא שייכת לארץ. אני אישית, אני לפעמים אומרת איזה באסה שבאנו לארץ, אומנם עיר הקודש, אבל החברה לא מקבלת אותך אז אני מרגישה מן בודדה כזאת וזה עצוב וזה כואב".מתוך הספר ספרה החשוב של שלי אינגדאו-ונדה מתבסס על ממצאי מחקר ביחס לחוויות והזיכרונות של צעירים מאתיופיה שהיו ילדים כאשר השתתפו במסע לישראל – מה הם זוכרים, כיצד הם תופסים את השתלבותם בארץ, את הקהילה, את מדיניות הקליטה ואת זהותם כבוגרים. במחקר השתתפו עשרים מרואיינים (סטודנטים, אקדמאים, אנשי עסקים, מעמד הפועלים ועקרת בית), מחציתם גברים ומחציתם נשים. בין השאר בוחנת המחברת את מציאות חייהם של יוצאי אתיופיה בישראל  של שנת 2019. מובא כאן סיפור מרתק ומטלטל, בעל חשיבות רבה להעשרת הידע ביחס לאוכלוסייה זו. כמו כן, ספר זה תורם להבהרת החשיבות שיש ליחס לגורמים קונטקסטואליים – כמו למשל מדיניות הקליטה, גזענות וסטראוטיפים, לצד קיומם של פרויקטים מערכתיים שכביכול מנסים לעזור אבל למעשה אינם מחוברים לקהל היעד –  לקליטה ולהשתלבות של קבוצת מהגרים שעלתה ממניעים ציוניים, שהפגינה כוחות רבים ותעוזת נפש במהלך המסע לארץ אשר גבה מחיר כבד בנפש – כ-4000 קורבנות. תוך כדי כך שהוא דן בשאלה מיהו יהודי בארץ ומי מחליט על כך, ספר זה מאפשר לציבור הישראלי היכרות מעמיקה עם הקהילה האתיופית על שלל גווניה; הוא חושף את המורכבות שלה, כמו גם את היחסים בתוכה ומחוצה לה. היגרה מאתיופיה בשנת 1984, במסע רגלי דרך סודאן; כיום דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ב"חממת נבט" למחקר מודע הקשר. נשואה לחנניה ואם ליובל-אתיופיה ואיתי-אלולה.