לראות את הדברים כפי שהם

"האור רק התחיל לעלות כשפסעתי במורד הרחוב, גוררת את המזוודה אחריי. מרחוק ראיתי את כיסא העץ הענקי שהבאתי מבית הוריי עומד לו באמצע המדרכה. סביבו היו פזורים שלושה כיסאות מטבח, שולחן ושקיות אשפה בצבעים שונים. על כיסא העץ נע לו גוש הבד הצבעוני שמתוכו יכולתי לראות פתאום רגל. את הרמת אליי מבט עייף, ועיניים שהבכי הותיר אותן אדומות.      "אבא זרק את כל הדברים שלך החוצה ופחדתי שיגנבו את הכול, במיוחד פחדתי על הכיסא המחורבן הזה של אבא שלך." עטפת את עצמך בשמיכה והרמת תיק קטן שלא הבחנתי בו. "עוד מעט תהיה לי רכבת לבאר שבע," אמרת והתחלת ללכת. "אני... אני מצטערת," התחלתי לומר, אבל את הנפת את ידך כלפי מעלה וענית, "זה בסדר, אימא, אני קצת מבינה, רק תשבי פה עכשיו את, ואני כבר אישן ברכבת, נדבר." אישה חוזרת מניו יורק, ומגלה שבתה נעלמה. מסע חיפושים של 24 שעות מניע אותה לחשבון נפש נוקב כאם וכאישה, על רקע מערכות היחסים בחייה. היא מנסה לראות את הדברים כפי שהם ומוצאת את עצמה מול השאלה - האם בכלל אנחנו מכירים את הקרובים לנו? ואת עצמנו, האם אנחנו מכירים? במהלך המסע היא מגלה את כוחו של הרגע, את עוצמתה של היצירה, ואת עומק האהבה. וכן - עדיין יש אפשרות לתיקון.