לא עוד ספר על שואה

ספרו של אינו "עוד ספר זיכרונות של ניצול שואה", אף על פי שעלי גת אכן שרד את השואה ומגולל בספר זה את זיכרונותיו. שנים רבות עסקתי בעצמי ויחד עם פרופ' זאב לקויר וד"ר חיים שמיר מאוניברסיטת תל אביב בחקר משטר הכיבוש הנאצי באירופה הכבושה, ואף העברתי קורסים בנושא. במרוצת השנים קראתי עשרות רבות של ספרי זיכרונות שכתבו ניצולי שואה וסייעתי בכתיבת חמישה מהם. ספרו של עלי גת שונה מכולם מכמה וכמה בחינות. אמנה אותן לא לפי סדר חשיבותן, שכן לכל אחת מהן משקל סגולי משלה. ראשית, עלי גת היה בן שבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מאחר שנתברך בזיכרון מעולה, זיכרון צילומי, ומשום שנתברך בכישרון ספרותי, נדמה למי שקורא את פרקי הזיכרונות שלו בספר זה שהוא צופה בסרט. די היה בסיפורו האישי הדרמטי כדי להצדיק את קריאת ספרו. אבל יש בספר זה הרבה יותר מסיפור אישי. עלי גת מתאר את החיים בגטו, ומסיפורו מצטיירת תמונה שונה מאוד מתמונות הגטו "המסורתיות": גת מתאר חיי משפחה, חיי קהילה וחיי מסחר, יהודים שהיו יוצאים מהגטו לעבודה ולפרנסה וחוזרים כמעט כאילו לא היה הצבא הגרמני בשטח. הניהול העצמי היום-יומי של הגטאות נעשה בידי מועצת היהודים, היודנראט, כמעט בלי התערבות מצד השלטונות הגרמניים. עלי גת שרד את השואה, עלה לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער" וחווה את שלילת השואה ואת השאלה "מדוע הלכתם כצאן לטבח?" מצד אנשי היישוב העברי בארץ. חשיבות מיוחדת נודעת לדעתו של המחבר – דעה מיוחדת ושונה מזו שרווחה במרוצת השנים – בשאלה כיצד הצליחו הנאצים להשמיד מיליוני יהודים בפרק זמן קצר כל כך ובמינימום משאבים מצדם – במיוחד בכוח אדם. גת חולק על האשמה הגורפת שהעם היהודי מאשים את העם הגרמני. הוא מתאר את המצב המיוחד והמסובך של שלושה מיליוני יהודי פולין ומסביר אותו, ומערער על נטייתנו הטבעית לתאר מעשי גבורה של יהודים בשנות השואה. וכל זה שזור בפרקי זיכרונות אישיים מרתקים המפעימים את הלב. ספרו של מרתק, מאלף, ויותר מכול – מעורר מחשבה. אפשר לחלוק עליו, פה ושם, אבל אי אפשר להישאר אדישים כלפיו וזו תרומתו החשובה למדף הספרים העוסקים בשואה.