"בכינו בלי דמעות---"

"מי יודע", כתב בסתר על דרגשו באושוויץ זלמן גרדובסקי, מאנשי הזונדרקומאנדו, "אם לא ייעלמו עם שוך המבול גם אלה העשויים לשמש עדות חיה, העשויים לספר את האמת כולה". בספר זה נחשפת האמת כולה, לפרטיה ולדקויותיה, על תהליך הרצח החרושתי-תעשייתי באושוויץ-בירקנאו ועל עולמם הפנימי של האסירים היהודים, אנשי ה"זונדרקומאנדו"-פלוגת העבודה המיוחדת, שאנשיה נאלצו לבצע את הנוראות שבעבודות שהוטלו על בן-אנוש מאז ימי בראשית בתוך מתקני המוות, בתאי הגז ובכבשנים. בלב אושוויץ, גיהנום עלי אדמות, עשו יהודים מעונים אלה כל שיכלו כדי לשמור על צלם-אנוש, לתעד את המתרחש סביבם ואפילו לארגן ולבצע מרד מזוין, האחד והיחיד בכל תולדות מחנה אושוויץ. שנים רבות נצרו בלבם הניצולים הללו, עדי הראייה הישירים והמהימנים ביותר לפשעי הגרמנים באושוויץ-בירנקאו, את זיכרונותיהם המזוויעים ולא אהבו לשתף בהם איש, אף לא את הקרובים להם ביותר. גדעון גרייף תיעד את סיפורם כדי לשמר ולהנציח את עדויותיהם ולהשאיר לדורות הבאים מסמך אמין ובר-סמכא על פשעי הגרמנים נגד העם היהודי באושוויץ, תעודה שתהווה גם ראיה מוצקה ובלתי-ניתנת-לערעור כנגד כל ניסיון להכחשת השואה. יחד עם בני-שיחו, ניצולי הזונדרקומאנדו, מצליח המחבר לשחזר הן את דרכי ביצוע "הפתרון הסופי של השאלה היהודית" והן את שיגרת יומם ועולמם הפנימי של היהודים האומללים, שהגרמנים הפכו אותם בעל-כורחם ל"נושאי-הסוד" הכמוס ביותר ברייך השלישי. ספר זה, שזכה לשבחי הביקורת באירופה ועורר הדים מרובים בקהילייה המדעית ובקרב הציבור הרחב, ראוי לתפוס את מקומו בין כתבי היסוד המתעדים את דברי ימי השואה. גדעון גרייף מקדיש את כל עיתותיו להנחלת נושא השואה ולהסברתה בקרב הציבור בארץ ובעולם, במסגרת עבודתו ב"יד ושם"-בבית-הספר המרכזי להוראת השואה בירושלים, ובמרכז להוראת השואה ב"היכל יהדות ווהלין" בגבעתיים. ב"גלי צה"ל" וב"קול ישראל" הפיק וערך עשרות תוכניות רדיו תיעודיות על תקופת השואה, שזכו למוניטין ולפרסים: מישדרו "סאלוניקי-אושוויץ" זיכהו ב"פרס סוקולוב" לעיתונאות לשנת 1988. הוא משמש יועץ למוזיאון הממלכתי של אושוויץ-בירקנאו בפולין מאז 1993.