מיוון לבירקנאו : המרד של עובדי המשרפות

"אני לא סופר ולא משורר, אבל נדמה לי שאם משווים את זה ליצירה הידועה של דאנְטֶה, התופת שלו היא לא יותר מסיפורי מעשיות לילדים ... תארו לעצמכם את התמונה ... שמים אפלים, כמעט שחורים, להבות שמגיעות לגובה חמישה או שישה מטרים, אנשי הזוֹנְדֶר עם המוטות הארוכים מתנועעים הנה והנה, מרחוק נשמעות יללות ושאגות, ערימות אינסופיות של גוויות בהמתנה לשריפה, עשן סמיך עד מחנק, והריח הבלתי-נסבל של בשר אדם שרוף. העובדה שבאופן כזה או אחר הצלחנו לשמור על שפיות בתנאים שׂטניים שכאלה היא פלא של ממש". כך מתאר ליאון כהן, אחד מאנשי הזוֹנְדֶרקוֹמנדוֹ המעטים שהצליחו לצאת בחיים מן התופת, את הבּוֹרוֹת שבהם אולצו לשרוף את גופות היהודים שהומתו בגז כאשר כבשני הקְרֶמָטוֹריוּם לא הצליחו לעמוד בעומס... הספר "מיוון לבּירקֶנאוּ" הוא עדות מצמררת על הסאגה של יהודי סלוניקי במחנות ההשמדה אושוויץ-בּירקנאוּ, על אנשי הזוֹנְדֶרקוֹמנדוֹ, ועל הניסיון ההרוֹאי שלהם לקחת את גורלם בידיהם, ולהתקומם. "נראה לי שלא אגזים אם אקבע כי אילו שרדו עוד רבים מיהודי סלוניקי כמו ליאון כהן, היה עולמנו טוב יותר, הומני יותר, אנושי וסובלני יותר". גדעון גרייף "אם אפשר לנסות לכתוב היסטוריה על-פי מקורות שבהם העדים מנסים לשקר ... על אחת כמה וכמה אפשר לנסות לכתוב היסטוריה על-פי מקורות שבהם העדים מנסים לספר את האמת". כריסטופר בראונינג, מחבר הספר אנשים רגילים. -- מהכריכה האחורית.