ההומואים היהודים הקדושים של ברלין

ברלין. שלהי שנת 1932 .דקה לפני שהיטלר עולה לשלטון ומנפץ את המציאות כולה לאינסוף רסיסים של בלהות, “קברט וולפה” שבמרכז העיר, איכשהו – על אף כל הקשיים – ממשיך לשרוד. ערב-ערב עולים על הבמה של מרכז התרבות הדאדאיסטי, החתרני-מחתרתי הזה, מופעי אוונגרד, פרפורמנס ארט, בורלסק ודראג קווינס צבעוניים – כולם שיר הלל להומוסקסואליות, לקוויריות ולגאווה של הקהילה הלהט”בית דאז – ומדגישים את תת-התרבות הדקדנטית של העיר. * הרומן מתמקד בחייהם – הן כפרטים, הן כ”משפחה” אשר נוצרה מתוקף החברות האמיצה, יוצאת הדופן שביניהם – של ארבעה הומואים יהודים – אם תרצו, של ארבעה “גיבורים”, של “קדושים”: גרשון – דראג קווין המכנה את עצמו כשהוא על הבמה “גרטרוד שטיין-סטאלין”, בן למשפחה חרדית שחזר בשאלה, ישראל – משורר-דאדא החי בזוגיות עם פרידריך הלא-יהודי, מקס – שחקן, ואלפרד וולפה – המכונה בפי כל “וולפי” – בעל “קברט וולפה”. * הרומן נפתח דווקא ב”סוף”: ברגעים האחרונים של חייהם של הארבעה – כשרגעים אחרונים מצמררים אלו מסופרים כל אחד ב”גירסתו” של “קדוש” אחר –כשהם כבר עירומים ומנושלים מהכל, עומדים צפופים זה אל זה – מחוברים כמשפחה גם ברגעיהם האחרונים – בתא הגזים של מחנה ההשמדה אושוויץ,בחושך מוחלט, מחכים למוות לקחת אותם – אולי – לעולם הבא, והוא מסתייםבהכנות האחרונות למסיבת הסילבסטר העצובה כל כך של שנת 1933 (מעט אחרי שהם מנקים את צלבי הקרס הרבים שרוססו על חזית הקברט). * דורון בראונשטיין – שהוא חלקים נכבדים מכל אחד מגיבורי הרומן שלפניכם, מאותם “הקדושים” שהוא יצר – נרצח באושוויץ בגלגול הקודם וחזר לספר את אשר ראו עיניו “שמה”. בראונשטיין, יליד 1976 בגלגול הזה, הוא אמן-דאדא קלאסי, המספר את סיפורו/את סיפורם של “ההומואים היהודים הקדושים של ברלין” באופן וירטואוזי, סוחף ובעיקר – אוונגרדי מאוד, רגיש ושובר לב – כמו אף סופר אחר לפניו.