בעיני ילדה בת שתים-עשרה

", זה שם המסמך המצמרר הזה שראה אור לראשונה ב־1946 והיה לאחד המסמכים הייחודיים ביותר שפורסמו לאחר השואה. ומשום מה רק עכשיו, שבעים שנה אחרי, היומן של ינינה השלס־אלטמן רואה אור לראשונה בעברית."(אילנה דיין, גלי צה"ל , 18 בדצמבר 2014)"הספר הזה מעורר עניין רב משום שנכתב ב־ 1943 כאשר המחברת הייתה בת 12, ופורסם לראשונה ב־1946 ... הוא חייב להיקרא בבתי ספר, במכללות ובאוניברסיטאות, משום שזיכרון העבר עשוי לשמש כחיסון נגד התפרצות הפשיזם, שנאת האסלאם ושנאת זרים ועניים ונגד עליית הימין הקיצוני באירופה."(Sal-lus Herrero, El Punt Avui (Cultura), Barcelona, 1.5.2013)"...הדיווח הקצר של ינינה הוא אחד המסמכים המרתקים על הכחדת יהדות אירופה... ירוסלב חריצ'ק, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לבוב (עכשיו לביב) טוען בצדק: 'הדפים האלה קשים לקריאה, אבל לא יעלה על הדעת לא לקרוא אותם...' התרבות היא במידה רבה ניסיון לשמר את זיכרון החיים, דבר שמאפיין אותנו כבני המין האנושי."(Enric Sòria, El Pais , Madrid, 12.11.2012)"לצדן של דמויות שקנו לעצמן מקום בהיסטוריה, גיבורים של מאבק מחתרתי, יש בזיכרונות הללו אנשים רבים, ובכל זאת לא רבים דיים — גיבורים וגיבורות של ההיסטוריה, אשר איננו מסוגלים לספר עליהם: חברים למשחק ילדים, אסירות, שכנות חסרות מנוחה מהדרגשים בצריף. ינינה השלס רושמת בקפדנות את שמותיהם וייתכן מאוד שהיומן הזה הוא המקום היחידי שהם מוזכרים בו, כאילו הילדה הקטנה הזו ידעה, הבינה, שהסיפור בכללותו אפשרי רק כאשר ניתן לשמר כל ניסיון, כל עקבה, כל ניצוץ ורסיס..."(פיוטר לסקובסקי, מתוך ההקדמה למהדורה החדשה בפולנית, 2015)