בארות הגפרית הישנות

לֹא דָּרְכוּ לִי עַל הָרֶגֶל, לֹא בָּעֲטוּ בַּתַּחַת וּבָתֵּי שֶׁחְיִי מַדִּיפִים אֶת רֵיחוֹ הַטּוֹב שֶׁל שֶׁמֶן הַמֹּר, דַּוְקָא וּבְכָל זֹאת אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר, לָשִׁיר, מֻטָּל עָלַי לָשִׁיר, בְּדַיְקָנוּת, בְּקַלּוּת, לָשִׁיר בְּטִבְעִיוּת, כְּמוֹ פּוֹעֵל הַנּוֹפֵל מִפִּגּוּם אוֹ צִפּוֹר מְחַרְבֶּנֶת. באחד השירים העצובים והמצחיקים ביותר בספרו בארות הגפרית הישנות מתווכחים הוריו של זאב סמילנסקי על נסיעה לחו"ל. הכול מתרחש בזיכרונו המיוסר של המשורר, שהרי שני ההורים כבר הלכו לעולמם. האם, הציירת נעמי סמילנסקי, רוצה לנסוע למוזיאון ההרמיטאז' בסנט פטרבורג, להתענג על יצירות מופת. האב, הסופר ס. יזהר, רוצה להישאר בבית, ושואל: "מַה יֵּשׁ שָׁם, בַּהֶרְמִיטָז' / שְׁאֵין בְּעָלֶה אֶחָד יָבֵש / שֶׁל אֵיקָלִיפְּטוּס". ואיפה המשורר עצמו מוצא את עצמו בקונפליקט הזה? גם, כצפוי, איפשהו באמצע, בין התשוקה המתוסכלת של אמא לפתוס המיתמם של אבא, וגם הרחק מעבר לו. שהרי יש גם יופי אחר — יופי שאינו נשמע לניגוד בין תרבות נשגבת לטבע פראי, ואינו מפנה את גבו למה שבאמצע, כלומר לבני אדם ולכאביהם ולהסחות הדעת הפנטסטיות שלהם ולפרטי חייהם הזעירים והמשעשעים ביותר. למשל: היופי שיש במזונות שנשכחו במעבה המקרר או בבדיקת קולונוסקופיה. כי בדיוק לשם חותר סמילנסקי בכל שיריו — אל היופי הנדיר המתגלה דווקא במקומות הפחות צפויים ומהזוויות הפחות צפויות, איפשהו במרחבים הגדולים המפרידים בין זיכרונות משפחתיים רחוקים ל"בן האובד" של רמברנדט התלוי בסנט פטרבורג. אלי הירש