על סף האביב

חמש רשימות שכתב מרסל פרוסט לעיתונות בסוף המאה ה-19 ועניינן זיכרונות אישיים ודעות על נושאי אמנות, תרבות וספרות. זהו תרגום ראשון לעברית של הרשימות הללו. ברשימות אוטוביוגרפיות אלה, שקדמו ל״בעקבות הזמן האבוד״, מתגלה פרוסט כסופר בעל הבחנה דקה ורגיש מאוד לפרטים, בעל יכולת תיאורית מופלאה המחייה את הטקסט עד כדי הפיכתו לתמונה תלת־ממדית כמעט. "נדמה שהחורף התחיל שוב; אבי אמר כי מזג האוויר אינו מתאים לנסיעה. היה זה הרגע שבשנים קודמות הגענו בו לעיר קטנה בלֶה בּוֹס וראינו את הסיגליות מכחילות ואת האורות ניצתים שוב. אבל בשנה ההיא, הכמיהה לחופשה בפירנצה מחקה את זכר החופשה ליד שארטר." "בשנה ההיא, כאשר מעט מוקדם מהרגיל קבעו הוריי את יום השיבה לפריז, בבוקר היציאה לדרך, מכיוון שסלסלו את שערי לפני הצילום, חבשו לי בזהירות כובע שמעולם לא חבשתיו עדיין והלבישו לי גלימת קטיפה, לאחר שחיפשוני בכל מקום, מצאה אותי אימי בוכה בשביל הקטן ההוא, נפרד לשלום מן העוזרדים." "האם אתה נמנה עם האסכולה הצעירה?" שואל את כל סטודנט בן עשרים שלומד ספרות כל אדון בן חמישים שאינו לומד ספרות. "אני מודה שאיני מבין, צריך להיות בקיא... מלבד זאת, מעולם לא היה יותר כישרון משיש היום; היום כמעט לכולם יש כישרון." "כשהייתי בן שתים עשרה שיחקתי בשאנז אליזה עם ילדונת שאהבתי, שלא שבתי מעולם לראותה, שנישאה, שהיום היא אם משפחה ושאת שמה קראתי אתמול בין מנויי העיתון לה פיגארו." "לעולם לא אשכח, בעיר מוזרה בנורמנדי, שני בתי מלון מקסימים מהמאה השמונה עשרה שמבחינות רבות נערצים ויקרים לליבי ואשר ביניהם, כאשר מביטים בו מן הגן הנאה הגולש ממדרגות הכניסה אל הנהר, הצריח הגותי של כנסייה אחת, שהם מסתירים אותה, מתנשא, ונראה כי הוא מסיים, כאילו הוא מרקיע מעל חזיתותיהם." -- מאתר ההוצאה.