שלושים יום בפריז

בן 60 נסעתי לפריז לקלף מעלי קליפות שהצטברו. באתי לפריז מכונס כמו משורר מודחק שרובצת לו בגרון הרבה מליחות. ישבתי בבית קפה במונמרטר לחגוג עם עצמי את סוף החצי הראשון של החיים. פתחתי את המחשב ודיברתי בלי סוף... ברחובות פריז הייתי הכי קרוב שהייתי לעצמי בכל ימי חיי. קרבה לא מטופלת ולא מעושה, קרבה שלא באה בדרישות ולא טוענת שום טענות. נכנסתי למין גן עדן שאין בו רכושנות. סדר היום התל־אביבי כמעט נמחק מספר דברי הימים שלי. ההליכה ברחובות העיר הפכה לפואמה קטנה. לסחרחורת של ריגושים. הסתכלתי שם באנשים והבנתי שמעט זה לא מעט למי שאין לו כלום. ראיתי שפריז לא סוגרת רגליים כשהיא יושבת מול אנשים. יש בה קליפה דקה של כבוד וגאווה כמו של גברת זקנה שלא פג תוקפה. במהלך הימים בפריז התקרבתי עוד ועוד לסוד הגילוי בגלגולי הכתיבה. אחרי הרבה כוסות של יין לבן ואדום הבנתי שתודעה של גוף ונפש מולידה שפה. הבנתי שהקצת זִקנה שלי בפריז היא כמו ההיריון של המוות. בלילות פריז הייתה טבולה בחן ועליבות של מאות שנים. הפכתי שם, ברחובות, מאיש שיפוטי לאיש מתבונן. הרגשתי בפריז כאילו אני חוֹוה לידה מתמשכת. האהבה בפריז הפכה בשבילי לצלף משובח. בתוך הגלגול הזה גיליתי שאהבה קשורה לעולם של אור. לאורך הדפים כאן אני משחזר מסע קילוף עמוק וחד־פעמי שעברתי אי־פעם בחיי.