צימאון הזמן, רעד הגוף

אֲנִי פּוֹסֵעַ לְתוֹךְ עַצְמִי בְּדוּמִיָּה כְּבֵדָה, מַבִּיט בְּחִבָּה אֶל הַנּוֹתָר מֵאֵיבָרַי: לֵב פּוֹעֵם, רֵאוֹת נוֹשְׁמוֹת. כַּדּוּרִיּוּת אַדְמוּמִיּוֹת מִתְרוֹצְצוֹת בְּתוֹךְ וְרִידִים, לְבָנוֹת נָחוֹת בְּאֵין פֶּצַע. אֲנִי פּוֹסֵעַ בְּתוֹךְ עוֹלָמִי שָׂבֵעַ וְנִנּוֹחַ, מוּצָף אֹשֶׁר תַּעֲנוּגוֹת. היש דרך חזקה יותר לפתוח ספר שירה? יצירתו השירית של מעוזיה סגל נוסקת מהפיזי אל המטאפיזי, מהריק אל האושר, ונוגעת ללא הרף במושאו המוחלט של המשורר: הגוף. זהו ספר שירה שמעז להביט בגוף במלואו, על הארוס של היש והאֵין שבו, ובתוך כך לשקף את פני החברה הישראלית ללא מוסכמות מוקדמות: לקפל יחדיו את המרכז ואת השוליים, את השכול ואת הנולד, ולקלוע תובנות מרתקות אודות מקומות בעולם, מלחמות ישראל, זכרונות ילדות ורגעי יופי נדירים. רק משורר של אמת מסוגל לתאר כך את קסמו של הבוקר: "עֵדֶר / כְּבָשִׂים / דָּבֵק / בְּשָׂדֶה / יָרֹק / עוֹרֵג לְטַל הַשַּׁחַר". יותר מספר שירה, צמאון הזמן, רעד הגוף, הוא ספר מוּסר — וככזה, פניו הולכים ומתגלים בכולנו. (יקיר בן־משה)