רק רגע גוף

הַמּוֹרֶה לְעִנְיְנֵי רוּחַ אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַגּוּף,שֶׁצָּרִיךְ לִנְשֹׁף, לְהַרְחִיב אֶת הַלֵּב, לְהַרְפּוֹתאֶת הַגֵּו, לַעֲצֹם עֵינַיִם וְלִנְשֹׁם, לֹא לִדְאֹג.רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת בְּתוֹכוֹ וּמוֹסְרוֹת מֵידָע אֲוִירִי,הָרִפּוּי אֶפְשָׁרִי.מוֹרֵה הָרוּחַ אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁרַק הוּא שׁוֹמֵעַ,לְמָשָׁל, אֵיךְ גּוֹבְרוֹת דְּפִיקוֹת הַלֵּב. אֲנִי חוֹשֵׁשׁ,הוּא אוֹמֵר, שֶׁאַתְּ מְסָרֶבֶת לִזְרֹם, כְּמוֹ יָם, כְּמוֹ דָּם,זֶה קְצָת מֻגְזָם, אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, כְּבָר מִזְּמַןאַתְּ מוּכָנָה לְהִתְחַכֵּךְ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים,בַּתַּחְתּוֹנִים.הַמּוֹרֶה סוֹגֵר אֶת הַתְּרִיס, מְכַבֶּה אֶת הָאוֹר,חֹשֶךְ עִוֵּר מִתְפַּשֵּׁט וְחוֹדֵרוּכְבָר אִי אֶפְשָׁר לַחְזֹר, וְעוֹד מֻקְדָּם לָנוּחַ,מֵהָרַעַד הָרָם שֶׁל הַגּוּף, מֵהָעִנְיָן הַגָּדוֹל שֶׁל הָרוּחַ.בלשון רוויה כאב והומור, בכנות החושפת כמה קצר המרחק שבין בקשת קִרבה ובין אינטימיות כפויה, מתוך התבוננות במשקעי העבר ובפירות המאמץ הנפשי להתבגר, ענת לוין משרטטת דיוקן שירי נבון ונוגע ללב של אישה צעירה המפלסת את דרכה בחיים ובונה לעצמה עולם, שבו האהבה אינה איום או מטבע עובר לסוחר, כי אם בית, מקום מנוחה ומרפא.הוא ספר השירה השלישי של קדמו לו (אחוזת בית, 2007) ו(קשב לשירה, 2013), וספר הפרוזה (אפיק, 2015).