פרי בטן

שיריה של המשוררת איריס שגב הם תמהיל פואטי של שירה אלגית נוגה וחרישית עם שירת מספדים וקינות, היונקת מלשד השכול הארור שפקד את בית משפחת המשוררת ועם ליריקה כנה, חדה ולפעמים אף סאטירית. נוסף על החן האסתטי והרעיוני המאפיינים, מבליטים ומייחדים את שירתה של שגב היא מציעה פסקול לישראליוּת בת זמננו. זוהי ישראליוּת המנציחה את אירועי העבר ובכללם השכול, אבל זו גם ישראליות בהתהוות מתמדת העוסקת בדימוי גוף, בחילוניוּת, בטבע האדם, בכמיהה לשחרור ולחופש מכבלי דת, חברה, תרבות וזיכרון. כל זאת מבלי להסתתר מאחורי קלישאות. "פַּעַם הָיְתָה לִי חֵרוּת/ אֱמוּנָה מְדֻּיֶּקֶת -/ דָּבָר לֹא יָכוֹל/ לְהָרַע אוֹ לִפְגֹּם./ נסחפתי אֵי-אָן,/ כְּכפִיס עֵץ מִתְמַסֵּר."