ולא רצינו לעזוב

חיים הם דבר מורכב, הוא אמר לי,תקופה קשה.על כוס יין אנחנו יושבים בחצרודוגלים בשתיקה.מי יוותר ראשון,מי יאמר מילת נחמה.בראש טרלול מחשבותואני בטוחה שהוא ינטוש אותי אושאמות קודם.הוא שקט. החיים לצידי ובלעדיימעייפים,כך או כך לא ישנה עבורו דבר.היין נלגם בעדינות ואני מדמיינת אתחגיגות סוף השנה האזרחית שליואת תחילתה שלו.ביני ובינו שקט אכזריוהנה הגענו לטיפת היין האחרונה.*שירתה של היא שירת אמת. בספר שיריה החדש, , היא מתוודה ש"החיים לצידי ובלעדיי מעייפים", בטוחה ש"הוא ינטוש אותי או שאמות קודם" ולא מהססת לכנות את הזוגיות כ"שקט אכזרי"; זאת שירה שמעיזה להביט במישרין לתוך החיים, לצלול לתוך מערכות יחסים, לתוך האני הסבוך, אל עומק העולם כולו – בשפע של תובנות הכתובות בלשון שירית שקופה, חכמה וצלולה. כך היא כותבת בעוצמה עזת פנים על אימהות ("גם אימהות מתאבדות. בשקט, בלי להפריע. כל לילה מוות חרישי"), נשיות ("עורב מנקר בכל גופה. היא רוכסת את פיה, מחכה"), הפרעות אכילה ("כל היום מלקקת דבש, גונבת מכוורות זרות ללא שובע"), חנק ("ראי איך מסתדרים העננים צפופים צפופים"); אך גם על חסד ("זכרי, בנוף העירוני הבלתי נגמר יש את השמיים לעצמך"), רחמים ("בני שאינו קיים הוא תבל") ואהבה ("אתה זה שתשכיח ולו לרגע את הצער ותמשוך תשורה של חיוך והלמות לב. זו הסיבה שאני אוהבת אותך"). שירתה של אפרת לזרוב היא שירה של צוהר, יופי ועדינות, שירה המשרטטת "עולם בו מבטים חוצים עור ורקמות... בו ישנה אישה בתנוחת עובר, מחכה להיוולד מחדש". ספר השירים 'ולא רצינו לעזוב' מזמין את הקורא לאחוז היטב בעולם, בגוף ובנפש – לאחוז בשירה – ולא, לא לעזוב לעולם.יקיר בן-משה