פצע כוכב

כַּמָּה עוֹד אוּכַל לְהַאֲשִׁים אֶת הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִיוְאִם בָּאתִי מִמָּקוֹם לְלֹא מָקוֹםוְאִם בָּאתִי מִבּוֹר עָמֹקהַמֻּנָּח תַּחַת שְׁכָבוֹת שֶׁל שֶׁקֶטוְאִם לֹא לָמַדְתִּי לְדַבֵּררַק לִשְׁתֹּקלִבְעֹראֵין לִי אֶפְשָׁרוּת לִהְיוֹת אַחֶרֶתוְמחשבה זאתשׂוֹרֶטֶת אֶת צְדוּדִית הַנְשָׁמָהוּמְעַרְבֶּלֶת, ספר שיריה החדש של , מראה לנו את כוחה של הבעירה. זאת אינה התלקחות של אש, ניצוצות וגיצים בוערים, אלא בעירה אחרת. רפויה יותר, איטית ומתמסרת: בעירתה של הכתיבה. אותה כתיבה, אשר "מונחת תחת שכבות של שקט" היא בעירה אשר "שורטת את צדודית הנשמה ומערבלת". זהו מקום הולדתו של הפצע אך גם של הכוכב. פצע כוכב. כתיבתה של תמרה, כמו בספרה הקודם, 'אור נקבוביות' (פרדס, 2017), נוגעת כל כולה באותה בעירה, בזוהר מעמקים. השירים נעים זה מתוך זה במרקם אחיד, ללא כותרות, בשפע של זרמי זמן, תודעה, מצבי רגש רצופי תחושות אשמה, פליאה, ריקות והתמלאות; שירה אשר מכוונת פנימה ובה בעת אל העולם. ובריקמה היפה הזאת, הכל כך סימפונית, שוקעת תמרה לתוך מראות אוקייאניים, שיש בהם יופי, חלום ופיכחון, אבל בעיקר תודעה חזקה, עצמאית; וכפי שהיא כותבת: "אבל אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶכְתֹּב עַל הַיֹּפִי. יֵשׁ הַרְבֵּה יֹפִי, אֲבָל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי כְּשֶׁהֵן נִפְקָחוֹת, הַנֶּפֶשׁ שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן וְהִיא חֲזָקָה". את כוחו של היופי ואת כוחה של הנפש אי אפשר למדוד בעצימת עיניים, גם לא בפקיחתן, אלא רק בשירים. הם הבוראים עולמות.יקיר בן-משה