בית השימוש במרחב הסמלי

בית השימוש – אשר מזוהה בתרבותנו עם הטבעי והנקבי, עם הבזוי והדחוי – נחשב לאובייקט נחות ונחבא אל הכלים. עם זאת הוא עשוי לשמש מיקרוקוסמוס של החברה שבה הוא שוכן אחר כבוד. למרות תפקידו האינסטרומנטלי הוא משקף נאמנה יחסים ודפוסים חברתיים, התפתחויות כלכליות וטכנולוגיות, גילויים תרבותיים ועוד. במבנה השטח שלו, הספר עוסק באובייקט מוחשי מעשה ידי אדם – בית השימוש; ואילו במבנה העומק הוא משוקע בסובייקטים מופשטים – נבכי התרבות והאקולוגיה של הנפש.ספר זה נכתב בגישה בין-תחומית מקיפה: לצד סקירה התפתחותית - ארכיאולוגית, היסטורית וטכנולוגית – הוא כולל תובנות מתחומי הסמיוטיקה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה החברתית, לימודי המגדר, הפסיכואנליזה, הפילוסופיה, האמנות, הספרות, חקר הקולנוע והטלוויזיה, התיאטרון ועוד.ספרו של מצוי בתווך שבין החשיבה המיתית לבין ההכרה המדעית. כתיבתו מתייחדת במלאכת הבריקולאז', אשר עושה שימוש ב"חומרי בנייה וגרוטאות שנאספו ממבנים שנהרסו". היא נועדה ליצור מעין קולאז' סוריאליסטי אשר בנוי מציטוטים המתפקדים כמסמנים של עולם טקסטואלי שהתפורר, והם עצמם מתעוררים לחיים חדשים בהקשרם החדש. עם זאת, מעבר לקולאז' רבגוני ומעורר, הכתיבה נועדה להציע חידוש ולא רק ארגון מחדש של יסודות נתונים.בית השימוש נתפס כאן כ"מראה קסומה", שברגעי מפגש נדירים אפשר להבחין בה במשמעות נשגבת; אולם גם בעִתות חולין אפשר לראות בה מעין אספקלריה שעולה בה בבואתו של האדם על פניו הרבים – יצריו ודחפיו, חרדותיו וכמיהותיו, וזיקתו לעולם שבו הוא שרוי.יחסנו כלפי בית השימוש מעיד על "מצב הרוח" של תרבותנו ושל נפשנו. שינוי ביחסנו כלפיו עשוי לציין הכרה חדשה שמשמעה שינוי בתודעה וברגש כאחד. הכרה מיוחלת כזאת, שבה נגיע ל"איחוד" הניגודים המשלימים של שני הפרצופים המכוננים של האדם (הפרצוף הזכרי – אֶרוֹס; והפרצוף הנקבי – פְּסִיכֵה), עשויה להצביע על תיקון נפשנו, תרבותנו וחברתנו.הוא בעל תואר שלישי בסוציולוגיה מן האוניברסיטה העברית בירושלים; עוסק במחקר תרבות: אמנות, ספרות וקולנוע.