חולות של תקווה

"בבוקר יום 3 באוקטובר 1984, בשעה 9:30, עליתי על טיסה של "סוויז אֵיר" מחרטוּם לאתונה, ומאתונה עברתי למטוס "אל-על" לישראל. ביום 4 באוקטובר 1984, בשעה 19:30, נחַתִּי בשדה התעופה "בן-גוריון". הנחיתה בשדה התעופה הישראלי והירידה מכבש המטוס אל אדמת הקודש מילאו אותי ואת חברי למסע אושר והתרגשות. כל אחד מאתנו הרכין את ראשו אל אדמת הקודש וחווה רגעי אושר אדיר ובכי של שמחה..."  זהו סיפור מסע התלאות מאתיופיה לסודן של נער בן ארבע-עשרה וחצי בתוך קבוצה של כמה עשרות אנשים. הקבוצה יצאה לדרך לא נודעת כדי להגשים חלום אחד קטן, חלומה של קהילה שלמה שהיה מהול בחולות של תקווה במשך כ-2,500 שנה: להגיע אל המדינה היהודית היחידה בעולם.  סוד המסע לירושלים היה טמון בקשר המיוחד בין קהילת ביתא-ישראל לירושלים הנשגבת, ועבותות הקשר הזה נשמרו במסירות נפש, שוודאי תוסיף להיות צרובה בזיכרון בני הקהילה לעד. הקשר לירושלים היה רוחני, רגשי, מיוחד ויחיד, קשר שחוסר הוודאות בו היה מוחלט. על בסיס הקשר הזה לירושלים, שנבנה בנחישות, נולד מסעם של בני קהילת ביתא-ישראל. רבים מבני הקהילה לא זכו להשלים את המסע, ונותרו מאחור בדרכים הקשות וצרובות השמש בדרך לסוּדָן או במחנות הפליטים, מי ברעב ומי בצמא, מי במחלות ומי בסבל נוראי ובעינויים בכלא הסודני ובמחנות הפליטים השונים בסוּדָן.