אל יאוש!

״ל' סיון תרע"ג (5.7.1913) –שבת בבוקר, יום בואי לארץ. הגענו ליפו. יש שמחה בלבי על כך שאחרי כל הצרות והתלאות הגעתי אל המקום המיוחל... ל' סיון תשט"ו – (20.6.1955) בתסיסה והקלחת היומיומית של דכאון ואכזבה ותקוות מנצנצות, רוצה אני לציין את יום בו אני מונה את שנותי בארץ – 42 שנה מיום צאתי את פולניה כנער בודד בלי בגד ונעל כמעט, בלי ברכת הורים, ורק ברצון חזק לזרוק את הגולה ואת הגויים ולחיות בארץ הזאת. מני אז לא שפר עלי חלקי לפחות בדרך החיים הכלכליים וה"הצלחות" המקצועיות. ועד היום בעמדי על סף הזקנה והפסקת העבודה, לא עסקן, לא פקיד גבוה וגם לא מן האהובים והמקובלים בחברה, משונה ועקשן, תוסס ומעצבן ורוגש. זה אני ואין לשנות בהרבה. אולם דבר אחד איש לא ייקח ממני – לב רגש, אוהב יופי, ספרות ומוסיקה ונלהב לכל דבר אשר רוח אלהים בקרבו, אשר שואף לפחות בשנותיו האחרונות להגיע ולהביע את אשר טמון בלבבו במשך כל ימי החיים...״  ולעת עתה עוד נשאר להמשיך, לקוות ולחלום... להיטיב ראות יפה וטוב ושלו ובכל זאת - אל יאוש!  הקטע הראשון לעיל פותח את היומן, שהוערך ע״י ההיסטוריון פרופ׳ זאב צחור ז״ל כ״נכס רב חשיבות״, ואילו השני הוא אחד הסיכומים השנתיים אותם נהג שמואל יהודאי, ״איש רגיש, בהיר מחשבה ומעמיק״ (צחור) לערוך מדי ל׳ בסיון, יום עלייתו לארץ בה׳תרע״ג, יולי 1913.  היומן משקף את הנעשה בין חבריו של יהודאי לתנועת העבודה, במשפחתו, בארץ ובעולם, אך בעיקר את נפשו הסוערת, המתלבטת והמתחבטת, ועם זה האופטימית, כפי שביטא זאת בסוף הקטע השני - ״אל יאוש״! את הספר פותח תיאור תולדות חייו עד עלייתו, אותו כתב עם יציאתו לגימלאות, וכן כנספחים קטעים נוספים מפרי עטו, דברי היסטוריונים על היומן והספדים של קרוביו וחבריו.