ההגדה לבן יוסף

עתה משזקנתי ושַׂבְתִּי, כלה ונחרצה עמי שלא אתן לסיפור המעשה להלן שיאבד בתהום הנשייה.  ספון ומסוגר אנוכי בביתי שבעיר חיפה, ובשערי אין יוצא ואין בא. אם אין לו לאדם אוהבים, נוח לו שימות.  גם רחוקה ירושלים, עיר מולדתי, ממני כרחוק המזרח מן המערב.  רק ספרי שאספתי בעמל רב בשנות חיי הארוכות, המה ישמשוני לחברה, ומתנחם אנוכי במליצותיו של הרשב"ג זצ"ל שגם הוא, כמוני, התענה בייסורי הגוף והנפש בכתבו:  "כְּאֵבִי רַב וּמַכָּתִי אֲנוּשָה / וְכֹחִי סָר וְעַצְמוּתִי חֲלוּשָה, וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִי / וְאֵין מָקוֹם תְּהִי לִי בוֹ נְפִישָׁה." ממרום שנותי וטרם אאסף אל אבותי הזכורים לטוב, שב ההד ומעלה מבית הגנזים של זכרונותי את סיפור המעשה ההוא מימי חלדי ובוער בעצמותי כאש לספרו, למען יִרְאוּ הדורות הבאים ואף יִרָאוּ.  כמה טרופים ומטורפים היו הימים ההם, אף על פי כן, אויה להם, לסכלות ולרהב הנעורים, שעוד לא בשלו די צרכם וראות עתיד לא השכילו.