צד מערב

“”, ספר המסות השלישי של המשורר והסופר, מתארגן בעצם סביב ציר אחד, באמצעותו הוא קורא את הספרות העברית, באמצעות כמה מהבולטים בכותביה: יחסם אל המרחק בינינו ובין מה שקרוי “תרבות המערב”.אף שהמסות שונות זו מזו ואינן דורשות קריאה רצופה, או לפי סדר מסוים, הן מאתרות את המודעות ואת ההכחשה לחיינו בפרובינציה. משום שאנחנו חיים בפרובינציה, אומר לאור, ועלינו להודות בכך. איננו מהווים חלק אינטגרלי של המערב, ומצד שני איננו באמת מחוצה לו. המערביות איננה גבול בין ישראל לעולם הערבי, ולא בין אשכנזים למזרחים. היא חוצה אותנו, את כולנו, אשכנזים ומזרחים. אף פעם לא יושלם אותו תהליך מודרני של הצטרפות בלתי אפשרית ל”מערב”.לאור קורא את שירתם של דוד אבידן, נתן זך, דליה רביקוביץ ומאיר ויזלטיר באמצעות האופן השונה, המודע או המתכחש, למרחק מהמערב. הוא קורא את הקומדיה של חנוך לוין באמצעות הסירוב הגמור של המחזאי להתכחש למרחק בין חיינו כאן לחייהם שם, ומוצא את הדמיון המפתיע בין הקומדיות של לוין והקומדיות של אורי זוהר, חרף ההבדלים הגדולים. קריאה מפורטת מציע לאור ברומן של עמוס עוז “סיפור על אהבה וחושך”, שם מתבטל המרחק במאמץ גדול של הצטרפות לתרבות המערב, בעידן של “תרבות השואה” הממלאת באירופה תפקיד מרכזי. גם לתרבות זו מקדיש לאור מסה חשובה. את הספר מסיימת מסה רחבה ומעמיקה על הממד הזה, המרחק בין אירופה ללא-אירופה, מהצד השני, כלומר מהצד האירופי, כמו שהיא משתקפת אצל פייר פאולו פאזוליני.