במקום שהגשר עמד בו

"לא חיפשתי בית. שנים ארוכות סירבתי לנסוע לפולין, כי מהו בית בלי האנשים שחיים בו. גם כשנקרתה לי הזדמנות באביב ההוא היססתי ובסופו של דבר נסעתי. נסעתי לפולין למצוא את שלושים ושתיים שנות חייה של אנדה, נסעתי למצוא מילים". שנים רבות אחרי ילדותה, שנים רבות עוד יותר אחרי מותה האכזרי של דודתה אנדה בפולין, נוסעת המספרת לשם כדי להיזכר. כדי למצוא מילים. אלה מילים שלא ניתנו לה. במובן מסוים, היא נוסעת כדי לכתוב סוף סוף את הסיפור המקוטע, השבור, המכאיב של דודתה, אליה היא מרגישה קרובה ביותר אף שלא פגשה בה מעולם. אלא שהסיפור הזה מאיר חלקים עמוקים על ילדותה של המספרת ברחוב ביאליק בתל אביב, נשזר בו לכדי תמונה של כל משפחתה. "במקום שהגשר עמד בו" הוא ממואר מורכב ויפהפה, עשוי תמונות, שבו ניתן לדמויות המתות והחיות גוף, שבו נפתח צוהר לקשר העמוק וההכרחי שבין זיכרון לדמיון. בסיום תהליך כתיבת הספר נפטרה אמה של המחברת, אחותה של אנדה, כאילו חיכתה בסתר לבה שבתה תיצור את הזיקות החבויות בתוך שנות השתיקה. עתה, כשהפעולה הבשילה, יכולה המספרת סוף סוף להיפרד. המילים שגילתה בסיפור של דודתה, ובעקבותיהן, בסיפור של המשפחה כולה, הן רגעי ספרות מופלאים, מדויקים, העוצרים לרגע את הזמן וממלאים אותו במשמעות שאבדה לו. -- מאתר ההוצאה.