ציונות ומלנכוליה

בשנות הארבעים של המאה העשרים היה ישראל זרחי שֵם מוכר בזירה הספרותית של היישוב. אפשר היה למצוא אותו מטייל בירושלים עם ש"י עגנון, מתדיין עם מורו יוסף קלוזנר, ומתווכח עם יריבו הפוליטי־פואטי אורי צבי גרינברג. זרחי פרסם שישה רומנים ושבעה קובצי סיפורים קצרים. ב־1947 זכה בפרס ירושלים על הרומן ארץ לא זרועה. בכל זאת נמחק שמו מדפי ההיסטוריה של היישוב.באור היסטורי, הפער בין התקווה האוטופית של שנות העשרים והמלנכוליה של שנות הארבעים הוא המוביל לשפת הדימויים המאוחרת של זרחי. בסוף חייו שאבה יצירתו מן העולם האפוקליפטי של המיסטיקה היהודית, התיאולוגיה הנוצרית ושפתם המיתית של יהודי תימן, שהתיכה דמיון ומציאות זה בזה.ספר זה מציג בפני הקורא תמונה היסטורית, פואטית ותאורטית של הַקשרים בין עולם הספרות של תקופת היישוב והשיח האידאולוגי־מלנכולי של זרחי. הוא פרופסור חבר במחלקה להיסטוריה והמכון ללימודי היהדות באוניברסיטת ליהיי, פנסילבניה. ניצן כתב על ההסטוריה התרבותית הגרמנית והגרמנית־יהודית, על ביו־פוליטיקה, ביומטריקה וקולנוע. הוא ערך ספרים וכתבי עת על מושגי הקטסטרופה, הניהיליזם והתיאולוגיה הפוליטית.