על סף הגאולה : סיפור המעברה: דור ראשון ושני

הוא דיון חלוצי מרתק בסיפור קליטתם של העולים מארצות ערב בשנות "העלייה הגדולה" (1953-1948) כפי שהוא מעוצב ביצירות הספרות שכתבו בני היישוב הוותיק והעולים עצמם. סיפורן של המעברות ושל שכונות המצוקה שנוצרו בעקבותיהן נדחק שנים רבות אל שולי המחקר וביקורת הספרות, כשם שתושביהן נדחקו אל שולי התודעה הציבורית.בוחנת את הפער הקבוע שבין חזון הגאולה הציוני לבין העמידה הנצחית על הסף של ה"אחרים", "אחינו המזרחים". היא משרטטת את גבולותיו ואת מאפייניו המובהקים של הפער הזה בקבוצה גדולה של יצירות שנכתבו בארץ למן שנות החמישים ועד ימינו. לראשונה מתוארים כאן קווי המתאר של המעגל הקיומי שתחילתו במעברה וסופו בשכונת המצוקה, באמצעות שימוש בקטגוריות מרחביות סמליות ומעקב אחר מוטיבים חוזרים ביצירות שכתבו הן הסופרים ה"קולטים" הן הסופרים ה"נקלטים". שמעוני מראה כיצד היצירות הללו מגיבות זו על זו - גם בעל כורחן - וכיצד כל יצירה מדברת בשני קולות לפחות. כך מתברר שגם היצירות שקידמו את הנרטיב הרשמי האופטימי היו סדוקות בעטיים של קולות אחרים, שערערו את החזות האידיאולוגית והלשונית האחידה; ומנגד, גם ביצירות האופוזיציוניות הובלעו לא אחת ההנחות הכמו קולוניאליסטיות והגזעניות שהיו חבויות מתחת לפני השטח של הספרות ההגמונית. הוא חיבור אמיץ ורב־כוח המתמודד עם כמה שאלות בעלות חשיבות עליונה באשר לאופן עיצובן של החברה הישראלית ותרבותה. שמעוני בוחנת את השאלות הללו כפי שהן באות לידי ביטוי במדיום הספרותי במבט רגיש ומעמיק ובלשון בהירה ומדויקת, ביקורתית אך לא מתלהמת. יכולתה להביע עמדה ביקורתית, ואף פולמוסית, בלי שתוותר על ראייה מורכבת של תמונת המציאות הכוללת ועל הקשבה זהירה לריבוי הקולות העולים מן הטקסט, הופכת את הדיון בספר הזה להדגמה נדירה של דיאלוג פתוח בין זהויות לתרבויות שבו עצמו - אם כי לא בכל היצירות הספרותיות הנדונות במהלכו - יש מפתח לשיח חברתי ותרבותי עשיר, ואולי גם אופטימי יותר. יגאל שוורץ וטלי לטוביצקי