על פחדים וסטיות קלות

"שוב אני צועדת בחלום. שורת בתים ניצבת כחומה בצדי השדרה. אני עוברת מבית לבית ובודקת אם שמי מופיע על תיבת המכתבים, מחפשת את עקבות צעדַי ששחקו את אבני המרצפת, את הדרך למקומות שבהם הייתי לפני שנים, ומנסה לגעת ולגלות את הסימנים שנותרו ממני, אבל הזמנים מהתלים בי. רגע אני שם ורגע אני כאן.רצף העבר מתפתל בתוכי הלוך וחזור ללא שליטה. איך אני יכולה להיות בשני מקומות בו זמנית? אבל זה קורה ואני בתוך זה ואיני יכולה לעצור. גם הבתים מתנכרים. הם מסרבים להכיר בי. אני רצה לקראתם והם הופכים את פניהם כזרים וסוגרים בפני את כל הדלתות. "מגדל דירות מזדקן מחייך אלי פתאום. חזיתו מתקלפת מיושן. הוא מזהה אותי ומזמין אותי לעלות. המעלית הישנה עוצרת בקומה העשירית. אני נכנסת בדלת שפעם חרטתי את שמי עליה, מתרוצצת בין החדרים, בין דלתות שנפתחות ונסגרות מול פָּנַי, מחפשת חפצים שאבדו.אני הולכת לאיבוד ולא מוצאת את הסיפורים שהשארתי כאן. "צריך היה לרשום אותם, את הסיפורים", אני חושבת. "להוציא לאור את הסודות שנאגרו בין החומות, לגלות את מה שהצטבר מאחורי הטיח ובין הסדקים שהלכו והתרבו עם השנים". פעם היה זה מגדל הדירות הראשון ברחוב. הוא השקיף מלמעלה על בתים בני קומה אחת או שתיים שהיו מפוזרים סביבו, כמו גננת גבוהה מדי המתאמצת להשגיח על ילדי הגן הזאטוטים. דיירי הבית נכנסו לגור בו, מלאי תקוות לפתוח כאן דף חדש. הם לא ידעו שמרגע שחצתה כף רגלם את המפתן, הפכו להיות דמויות צללים בסיפור שנכתב על ידי "שֵדוני־הכתלים", שקבעו את משכנם בחריצים שנוצרו בין הקירות.השדונים כתבו את סיפורו של כל דייר.את הסיפורים שמרו בתוך החריצים, הסדקים והחללים הזעירים שבמסדרונות ובמרפסות, שהלכו והתרחבו עם הזמן, וסיפורי החיים נדחסו מאחורי הטיח שהתקלף.לכאורה, לא היה שום קשר בין סיפורי הדיירים השונים. אך אטֿאט נטמעו הסיפורים זה בזה. סיפור של דייר מדירה אחת התחבר לסיפור של דייר מדירה אחרת, והסיפורים של כל קומה התחברו לסיפורו של הבניין כולו, על כל קומותיו.עברנו לשם בהמלצתה של אמי בהיותנו זוג צעיר."מצאתי לכם, דירה נהדרת!" אמרה, "בקומה העשירית של בניין רב קומות, שלושה כיווני אויר, עם מרפסת חזיתית לרחוב סואן מלא חנויות", הודיעה לנו יום אחד בהפתעה. "די גאנצע וֶועלט... כל העולם פרוש כאן לפניכם" קראה, כשהציגה בפנינו את הנוף הנשקף מהמרפסת ואת הים הרחב הנראה באופק, מתעלמת מהרחוב הרועש ומארובת העשן של המאפיה שמאחורינו. "בשבת תוכלו לשבת כאן, במרפסת, ולהתבונן בעוברים ושבים".ומיד הוסיפה: "אפילו לבן דודי העשיר מוורשה לא הייתה דירה עם מרפסת גדולה כלֿכך", והגעגועים נשמעו בקולה. ואני מזמן הבנתי שלא מתווכחים עם זיכרונות "משם".