בית האושר

"יש אנשים שאפילו לא מרגישים צורך לשאול מה לעשות עם חייהם. אולי גם אני אחיה כך. אקרא ספרים נפלאים, גם כאלו שלא תורמים דבר להתפתחות הכתיבה שלי. אקרא ספרים נפלאים שכתבו אנשים צעירים ממני ולא אחוש צביטה בכלל. אהיה סתם אימא, אחות בית חולים, ויום אחד כשהעורך יגיע לבית החולים במשמרת שלי אבלע את הרוק, אחייך חיוך גדול ואודה לו על כך ששחרר אותי מעולה של הכתיבה. להיות אימא, בת זוג, מאהבת, חברה, אחות לאחי, דודה לאחייני, אישה במיטב שנותיה, זקנה, בשעות המשוררים אלך למכולת עם עגלת שוק ואפטפט עם המוכר הצעיר הנחמד ולא אשקול אפילו להיכנס לבית קפה בוהמייני, ובסוף למות. למות בלי שילדיי ימצאו לאחר מותי את כתביי ויהפכו אותי לפרנץ קפקא, למות בלי לחלום על כך שכתביי יימצאו, סתם למות. אבל עד שאצליח לחיות כך, נהר של עצב זורם בי." (מתוך הסיפור ג'ז)יולדת שבורחת מבית היולדות, הומלס שמתנחל באוניברסיטה, אם שמציצה לגן הילדים של בתה, שוטרת שחושקת בנער אותו היא חוקרת ואחים נושאי סוד — אלו ואחרים הם הגיבורים של "", קובץ סיפורים קצרים שלוקח את דמויותיו צעד אחד מעבר לקצה. בתיאורים נועזים בלתי מתפשרים ובלשון מוזיקלית — לעתים הרמונית, לעתים חורקת — בונה ניבה רטנר סיפורים על כמיהה נואשת לחופש, על מיניות סוערת, על סכנות ומאוויים. הדמויות שבסיפורים רוצות להידלק ולהתלהב, להצטרף למהפכה חברתית כזו או אחרת, או לפחות למצוא נפש תאומה ואינטימיות עמוקה.