אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי

בילדותו היה מוקף חבורת יֶקיות, שעשו הכול כדי להצחיק אותו: טָנטֶה ליזֶה, שתלתה דובדבנים על אוזניה כמו עגילים; אוֹמָה, שידעה לחצצר בגבעול דשא לחוץ בין שני אגודלים; אמא שלו, עם שורת מחץ לכל אירוע (לפני השְלאפשטוּנדֶה הייתה מכריזה: "אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי"). הייתה לו ילדות מאושרת. הוא ידע שסבו וסבתו נסעו לגרמניה ב-1956, אבל לא ידע שסבו קפץ אל מותו אחרי שחזרו לתל אביב. הוא ראה את אמו מתקתקת במרץ במכונת הכתיבה, אבל לא ידע על המאבק שלה לאלץ את גרמניה ליטול אחריות על מות אביה, ובוודאי לא על הפסיכיאטר הנאצי שמינה בית המשפט לפסוק בנושא. בקיצור, הוא לא ידע הרבה, עד שמצא קופסה עם מכתבים שסבו וסבתו שלחו לאמו מאותה נסיעה. כמעט חמישים שנה לאחר נסיעתם, מנו רוזן יצא למסע בעקבותיהם. עמנואל (מנו) רוזן גדל בתל אביב וחי בקליפורניה. לאחר לימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת סן פרנסיסקו, שימש קרוב לעשור סגן נשיא לשיווק בסטארט-אפ בברקלי. לאחר מכירת החברה פנה לכתיבה. ספריו המקצועיים בענייני עסקים תורגמו לשלוש-עשרה שפות. -- מהכריכה האחורית.