כמו שהיורה

"עכשיו אני רוצה לכתוב, כדי לתעד בשביל הפעם הבאה," מצהיר אלון אריאל, אדריכל אשדודי ואב לשלושה ילדים, שהבכור בהם, שחר, צעיר בשנות העשרים לחייו, הוא מתמודד נפש. אחת לכמה חודשים מסתגר שחר במשך עשרים וארבע שעות בחדר – וישן. ביום כזה הוא איננו אוכל או עושה את צרכיו. במשך עשרים וארבע שעות הוא שרוי בשינה עמוקה – כך מאז שנות נעוריו. "כמו שהיורה מגיע בכל שנה מחדש, גם אם הוא מפתיע ותופס אותך לא מוכן אף על פי שידעת וחיכית שיבוא, כך אני יודע שזו לא תהיה הפעם האחרונה," כותב אביו. שעה אחר שעה מתעד אלון את קורות אחד מן הימים הללו. כל מראה, פעולה, שיחה או מחשבה מתועדים בדייקנות חסרת פשרות, ובתוך כך חושפים את סיפור ההתמודדות של הבן עם סערות החיים ותלאות הנפש, לצד אלה של האב, המלווה אותו צעד אחר צעד, מקרוב ומרחוק, ומתמודד אף הוא עם פחדים, כאבים וקשיים משל עצמו. "כמו שהיורֶה" הוא סיפור גלוי וחשוף של שני מסעות חיים, שפעם משתלבים זה בזה ופעם נפרדים זה מזה, ושל הורות בצל מחלת נפש. ברגישות ובאומץ, ובשפה הנעה במיומנות בין תכליתיות לבין פיוטיות, מוליך עדי וולפסון את הקורא בתווך של שני המסעות הללו, הפורטים על נימי הנפש ומעוררים שאלות רבות על אודות מסירות, מחויבות ונאמנות – ועל כל שאר פרטי הפרטים המגדירים אהבה. -- מאתר ההוצאה.