עילם

דיכאון זה להיות בחשכה מוחלטת. אור היום לא חודר. אתה רוצה רק לעצום עיניים ולישון. אין אנרגיות לכלום – לא לאכול, לא לקרוא, לא לזוז. מעין ריק. חלל תופס את מקום מרכז החזה. חרדה לא מוסברת ממלאת את כל ישותך.כל מה שאתה רוצה זה להפסיק להתקיים, לא להיות. כל רעש קטן מקפיץ אותך, כל מילה משגעת אותך. אתה רוצה רק שקט, רק תעזבו אותי. רחמים עצמיים לצד רצון להיעלם. אפילו פעולות פשוטות, כמו ללכת לשירותים או לצאת לעשן סיגריה, כרוכות במאמץ אדיר. אתה מרגיש מחוק, מיואש אין דומה אובדן של ילד לשום אובדן אחר. החיים מזמנים לנו התמודדות עם מותם של אנשים קרובים – הורים, אחים, בני משפחה וחברים, אך שום פרידה מאדם אהוב לא דומה לפרידה מילד. לא חשוב כיצד ומדוע מת ילדך – בתאונה, או בצבא, ממחלה או התאבדות – לשכול ילד זהו כאב שאין לתארו. אין מספיק מילים להסביר את הריק המתהווה עם מותו של בן או בת שגידלת, טיפחת, סבלת כשעבר קשיים והתגאית בהצלחותיו. הרי ילד הוא שלוחה שלך, כמו איבר בגופך, חלק ממך. והחור שנפער בנפש לא ניתן לתיקון., חי חיים מעניינים ומלאים, סוערים ומלאי עשיה, חווה הרבה הצלחות וגם ידע כישלונות. בעברו קצין בקבע, מתיישב ויו"ר הוועד במושב שהיה ממייסדיו בצפון סיני, איש עסקים, שהה בשליחויות בחו"ל מטעם מוסדות לאומיים כמנהל ונציג, ניהל נציגויות של חברות מסחריות ישראליות וזרות בחו"ל, היה הראשון שהוציא קבוצות של נוער ומבוגרים מאמריקה הלטינית למצעד החיים, פעל כמנהל ומנהיג בתחומים שונים ובסוף השהות בחו"ל יצא עם רעייתו לחיות בבית על גלגלים – מוטורהום ובו חצו את מקסיקו, ארה"ב קנדה ואלסקה, הרפתקה שנמשכה כשנתיים במקביל לתמיכה בעילם.  העלאת סיפורו של עילם על הכתב מהווה מרכיב חשוב בהתמודדותו עם האבל ובתהליך ההנצחה של הבן. יואב נשוי למיכל, והם הורים לעינבל, לעילם ז"ל ולערן וסבים לארבע נכדות.