אפרים הארנב שתמיד נאהב

כשאפרים, הארנב האהוב של דניאל בת ה-6 מת, היה זה מפגש ראשון שלה עם המוות. אני, אמא של דניאל, הרגשתי חוסר אונים מוחלט מול העצב ושיברון הלב של ילדתי. איך אוכל לעזור לה עם התחושות החדשות והקשות האלו? האם להגיד לה את האמת, או לקוות שבחנות החיות אמצא ארנב דומה מספיק כדי לחסוך ממנה את הכאב? לאחר מחשבות רבות הבנתי שאי אפשר להתעלם מההתמודדות הזו לעד, לצערי, ושאני צריכה לתווך לה את המציאות הכואבת. ההתעלמות ממציאות זו תקל עליי אך תפגע בה, שכן בשלב זה או אחר היא תיתקל בה שוב, ותישאר חסרת כלים.  כמה ימים לאחר שאפרים מת, ימים קשים של בכי, עצב ואבל של ממש, פשוט התיישבנו מול המחשב וכתבנו את הסיפור הזה יחד. מרגע שסיימנו, היה לשתינו קל יותר להתמודד, לעכל, להבין מה מרגישים ו... להמשיך הלאה. יש חיים אחרי המוות... אובדן לא גורם לנו להפסיק לחיות. אנו ממשיכים הלאה וזוכרים את מי שאיבדנו לעד. מי שאבד לנו תמיד ישאיר אחריו איזו מורשת, ואותה אנו יכולים לנצור.