אבא, לאן הולכים?

"עד היום מעולם לא סיפרתי על שני הבנים שלי. מדוע? האם התביישתי? האם פחדתי שירחמו עלי? קצת מהכול. אני חושב שזה היה בעיקר כדי להימנע מהשאלה האיומה: 'מה הם עושים?' היום, כשהזמן דוחק, כשסוף העולם מתקרב ומיום ליום אני מתכלה עוד ועוד, החלטתי לכתוב להם ספר. כדי שלא ישכחו אותם, כדי שלא יישאר מהם רק תצלום על תעודת נכה. אולי כדי להביע את התנצלויותי. לא הייתי אב טוב במיוחד. לעתים קרובות לא סבלתי אותם. כדי להיות איתם נדרשה סבלנות של מלאך, ואני איני מלאך." ז'אן-לואי פורנייה, סופר ובמאי צרפתי ידוע, מספר לראשונה בחייו בספר חושפני על שני ילדיו המוגבלים גופנית ושכלית. הספר המוקדש לילדיו, שלעולם לא יֵדעו קרוא וכתוב, הוא מעין בקשת מחילה על כך שבעצם הבאתם לעולם הוא דן אותם לחיים כה אומללים. תוך שימוש בהומור שחור חד ושנון שלא מותיר מקום לרחמים עצמיים, הוא מציג את חייהם של ילדיו ואת חייו שלו איתם לאורך השנים. בדרך כתיבתו הנפלאה, האמיצה והכנה שוזר פורנייה אנקדוטות שבהן ניתן למצוא עדינות מפתיעה ואבחנות חריפות המדגישות את האבסורד שבמצבם. החשיפה הרגשית הגדולה, בלי גלישה למלודרמטיות, משקפת רגשות של אהבה וכבוד מהולים בצער, חרטה וכאב. זהו ספר מצחיק ועצוב, לעתים לא קל לעיכול, המעורר תהיות ושאלות על מהות היחסים בין הורים לילדים, על ילדים חריגים ועל יחסינו אליהם.