ככל שיתיר הזמן

חיוג שגוי אחד מציב את רחלי - מוכרנית בכירה, רווקה וכבר לא כל כך צעירה, המאוהבת בבוס שלה רודף הנשים שלא מחזיר לה אהבה - בדרכה של מרתה, קשישה מלאת חיים וחשוכת ילדים, שבעלה מאושפז כבר שנים בבית חולים פסיכיאטרי. השתיים מייסדות ידידות על בסיס תועלתני למהדרין — רחלי תגיע לביתה של מרתה עם פריטים מובחרים ממגוון המוצרים המיותרים תוצרת סין, שמשווקת החברה שהיא עובדת בה, “עסקה מצוינת”, ומרתה תקבל את פניה עם ריבה מתוקה תוצרת בית ושפע סיפורים מרים על חייה שבעי התלאות, עד שישֹבּעו השתיים זו בחברתה של זו. את הזוגיות האידילית הזו מפר קובי הקצב, גרוש קלאוסטרופובי שבור לב, הנכנס אל חייה של רחלי הבודדה וטורף את כל הקלפים. אך לא רק מערכות היחסים הללו נוגעות ונגועות בעת ובעונה אחת - גם העיר שהן מתרחשות בה נעה בין יופי לכיעור. זוהי חיפה של מטרוניתות כבודות ומטרוניות מפויחת, של תפארת עבר וזיהום ההווה, שמעליה מרחף ענן אמוניה. עיר שחזירי בר נוברים בחוצותיה אחר מזון, ושגם ענייני חזירות אנושית אינם זרים לה.את כל אלה מתארת בדיוק עילאי ובאוזן כרויה לשפה שמעוררת את דמויותיה לחיים. חיים אלו אולי נטולי הוד והדר, אך הם מפעמים בכוח ובאמת. העברית שתופרת גולדמינץ, לפי הזמנה, לגיבוריה, מתקיימת במרחב שבו חפצים ואנשים מתערבבים אלה באלה, שבו פס דק של אירוניה מעטר את הלשון, ושבו מה שצורכים ומה שצריכים קרוב מתמיד.הוא הרומן השני של אריאלה גולדמינץ. קדם לו הספר שזכה לשבחי הביקורת ולאהבת הקוראים."... אחד מספרי הפרוזה העבריים היפים ביותר שיצאו בשנים האחרונות. יש בו מיזוג עדין ומדויק של הומור וחמלה, של לגלוג עם אמפטיה, ויש בו כתיבה לא וולגארית על וולגאריות וכתיבה על קיטש שהיא מרוחקת לגמרי מקיטש."עמוס עוז על "מרוץ שליחים"אריאלה גולדמינץ מתגוררת בכרמל, בחיפה. נשואה ואם לבן. בוגרת החוגים לספרות אנגלית ולתולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית, ובעלת תואר שני בחוג לספרות עברית והשוואתית בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה."ככל שיתיר הזמן" הוא ספרה השני. קדם לו "מרוץ שליחים" שזכה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם ובמענק מטעם קרן גולדברג.