אריאלה

"היא צועדת בצעדים נמרצים אפילו יותר מבדרך כלל. זגוגיות הבניינים מטילות החזרי אור של שמש בוקר, שכחה את משקפי השמש על המדף, זה מה שקורה כשממהרים. צליל צלצול הטלפון שרדף אחריה עד פינת הרחוב חודר את שגרת יומה, מרמז על הדרמה הגדולה שממתינה לה מעבר לאפרכסת, מפר את שרשרת הפעולות הקבועות, היא עוד לא יודעת מה עומד להתחולל, אבל היא מרגישה את הצריבה בקצוות של האצבעות, עוד לא שלפה את הכפפות מהתיק, והקור והאור דוקרים אותה." תחילה אריאלה מאושפזת במחלקה סגורה להפרעות אכילה. רזה, שבירה וקשוחה. יושבת מול אלכס, הפסיכיאטר שלה, ולא אומרת מילה. שתיקתה צועקת. היא מסקרנת מאוד – את אלכס, ואותנו, הקוראים. מה עובר עליה שם בפנים? אלכס סבלני וחכם, מתאים את עצמו לקצב שלה, מחכה לה עד שתפשיר. אחר כך היא חיה בניו יורק. עורכת דין, שותפה בפירמה נוצצת. מעשיה נחרצים ומחשבותיה בהירות והיא כובשת לב ומצליחה. לא זקוקה לאף אחד. ואז מגיעה שיחת הטלפון שמחזירה אותה לארץ, והקריירה שלה נוסקת לגבהים חדשים. נדמה שהיא בשיא הצלחתה ודבר לא יכול להתערער, אבל בפינות החשוכות של הנפש נפתחת מערכה חדשה, סמויה ואכזרית מאוד, בין הנפש ובין ההיגיון וסודקת סדק עמוק באריזה המבהיקה של אריאלה. אולי אלכס יוכל להציל אותה גם הפעם? מרגולין־יחידי כותבת בתנופה סיפורית יוצאת דופן, יש לה קול מובהק, כריזמטי, אסתטי להפליא והיא מתארת נפש סוערת מנקודת מבט מקורית, אינטימית להפליא, מרתקת. זהו הרומן השני של לימור מרגולין־יחידי, קדם לו הרומן "לים אותו הריח" שגם הוא ראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר. "היה לי ברור שהמספרת תוליך אותי בבטחה לכל מקום שאליו היא רוצה שאגיע, שהיא יודעת את הדרך, ושאני יכולה לתת בה אמון.[...] מדובר ביצירה ספרותית משובחת." עפרה עופר אורן "סופרת ספרים", על "לים אותו הריח" -- מהכריכה האחורית.