אם רק היית זוכרת

שלט גדול תלוי על קיר המטבח. שמי ד"ר ג'ניפר וייט. אני בת שישים וארבע. אני סובלת משיטיון. בני, מארק, בן עשרים ותשע. בתי, פיונה, בת עשרים וארבע. מטפלת בשם מגדלנה מתגוררת איתי. "אם רק היית זוכרת" הוא רומן-מותחן נועז ופרוע על מנתחת אורתופדית לשעבר, ד"ר ג'ניפר וייט, הסובלת משיטיון. יום אחד נרצחה חברתה הטובה ביותר, אמנדה, שהתגוררה בהמשך הרחוב, וארבע מאצבעותיה נקטעות. ד"ר וייט היא החשודה המרכזית. והיא עצמה אינה יודעת אם ביצעה את הרצח.  ובעוד היא מגוללת את סיפור המעשה בקולה שלה, המגומגם והרהוט כאחד, נחשפת תמונה של משפחה מורכבת ושל ברית אינטימית להפתיע בין חברות ותיקות – שתי נשים גאות וכוחניות, שלפרקים היו גם היריבות האימתניות ביותר זו של זו. "אם רק היית זוכרת" הוא דיוקן של נפש מעורערת, מעשייה דמיונית רקומה במיומנות על הכשלים והיכולות של הזיכרון. מוחה הדועך של ד"ר וייט מתגלה כמנסרה ולא ככלא, וזיכרונה משתבר בו לקשת עשירה וחושנית. יש רגעים של שלווה כירורגית קרה כפלדה, השפה נוקשה ומקוטעת, ויש רגעים של פואטיקה מופלאה, שופעת. לפלנט היטיבה לטוות בדמיונה נוף מטורף." הניו יורק טיימס  אליס לפלנט אינה קוראת נלהבת של מותחנים וספרי תעלומה, לא כל שכן מותחנים רפואיים, ולמרות זאת אם רק היית זוכרת ספר הפרוזה הראשון שלה זכה בפרס Wellcome Trust הניתן לספרים המאחדים ספרות ורפואה (פרס בשווי 25,000 פאונד).  ב אין דבר אוטוביוגרפי, לדבריה, מלבד העובדה שגם אמא שלה חולה באלצהיימר (בין פרסומו באנגלית ופרסומו בעברית אמה של לפלנט הלכה לעולמה). לאחר זמן רב שבו ניסתה להעלות את סיפור האלצהיימר על הכתב אך הגיעה לתוצאות רגשניות/דרמתיות מדי לטעמה, חל מהפך: בן זוגה הציע לה לכתוב תעלומה, והיא חשבה שיכול להיות מעניין לכתוב מנקודת מבט של חשוד הסובל מאלצהיימר. מבחינת לפלנט, ז'אנר התעלומה הוא רק מסגרת שאפשרה לה לכתוב ונתנה לקוראים דלת כניסה לעולם שקשה להיכנס אליו ולא רוצים לבקר בו. מבחינתה, הכתיבה על אלצהיימר היתה תהליך של זיכוך (קתרזיס). היא עיצבה במכוון דמות צינית הומוריסטית וחזקה מאוד: היא כואבת וסובלת אך חזקה דיה להתמודד, ויש לה רגעי נחת - "כתבתי אותה כך כדי לנחם את עצמי."  היא מקווה שהספר יעורר מוּדעוּת למחלה, משום שלפי הסטטיסטיקה בשל תוחלת החיים המתארכת, יותר ויותר אנשים יחלו בה. מוּדעוּת מַשמעה לא ש"לי זה לא יקרה", אלא מוּכנוּת כללית וכן מוכנות כלכלית, פסיכולוגית ומשפחתית אם זה כן יקרה.  באופן אישי יש לה חשש כבד שתחלה בעצמה: "זו מחלה שקיימת במשפחה שלי זה שנים – אמא שלי, אמא שלה וסבתא שלה, אחותה ובת דודתה כולן מתו ממנה. אני משערת שזה העתיד שלי. אני בת 53, יש לי עוד 20 שנה בערך. אי אפשר להתמודד עם המחלה הזו בכחשה. הכחשה כזאת מפרקת משפחות."