בטון מזוין

"הוא סלד מאומנים, לא מאומנותם כמו מאישיותם. ציירים, משוררים, שחקני תיאטרון. הוא קרא להם "אנשי הבערך" כאלה שעוסקים ב"אולי" וב"ייתכן"... ככל שהתבגר שפט לחומרה את מרבית האנשים שפגש. הוא מצא בהם בינוניות לא מדייקת ומדבקת, שאיפה עצלנית לחתוך פינות, לקצר תהליכים. דבקותו הדייקנית בכל משימה, תובענותו כלפי עצמו שהופנתה כלפי אחרים ואכזבתו מהם, כל אלה התלכדו לתחושת רדיפה, שהלכה והעמיקה עם השנים. איש לא ניצל ממנה. הראשונות ברשימת הרודפים היו שתי נשותיו, הראשונה שהתגרשה ממנו והשנייה שגירשה אותו ואחר כך הפכה אותו לאלמן.” בערוב ימיו מאבד מהנדס בכיר אט-אט את זיכרונו. את החללים הריקים ממלאות תמונות ישנות מן העבר, וחשבונות ישנים עם הוריו, נשותיו, ילדיו וחבר קרוב אחד. נאמן למוסר העבודה המפרך שאליו הורגל, הוא משרטט במציאות ובדמיון הדים וקולות שכוחים, פחדים עמומים וחלומות בהקיץ ומותח קווים בין נפשו לבין זיכרונותיו. כך נוצרים המבנים והפרוזדורים שבהם הוא מתהלך, נחשף לסודותיו. ברגישות ובעדינות מתאר בפנינו איתי שילוני תודעה שבעודה מתפרקת מנכסיה, נעשית ערה ליופיים של החיים ולאימת שבריריותם ומצייר דיוקן חד, כואב ואוהב של הזדקנות ופרדה. -- מהכריכה האחורית.