ואם היו אומרים לך

“אני נזכרת במשחק ששיחקתי עם אחותי כשהיינו ילדות: אם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל כשתגדלי יצא לך ילד מפגר... אם היו אומרים לך שיהיה לך בית עם קומות וחדר משלך, אבל כשתגדלי יהיה לך ילד אוטיסט... אם היו אומרים לך או שאבא עושה לך בושות ליד החברים מבית ספר או שלילד שיהיה לך לא יהיו חברים בכלל..." ענבל יודעת מתי חולקו חייה לשניים. בדיוק עם סיום מהדורת החדשות של תשע בערב. היא זוכרת היטב את הרגע הזה שבו הבליחה בה ההכרה שיש לה ילד לא בסדר, ושזה לא סתם שהוא ככה. שלדברים יש סיבה. כדי למצוא את הסיבה ענבל נוברת בנבכי נפשה, משחזרת מעשים ומחשבות: האם קשייו של בנה הם כפרה על חטאי-ילדותה או תולדה של שיבוש נורא ובלתי ניתן לתיקון - שחסר בה אינסטינקט אימהי בסיסי? גם כשהיא מבולבלת ואומללה, קולה של ענבל צלול ובהיר ודמותה הססגונית כובשת לב. היא רגישה וממזרית, מדויקת ונפלאה, ואי אפשר שלא להקשיב לסיפור שלה, שיש בו עצב וכעס ותקווה ושאר-רוח. "מעטים הספרים שמצליחים לטלטל הן את הלב והן את המוח, וספרה של דיסטל עושה את שני הדברים בעוצמה נדירה. רומן זה הוא מהיצירות העבריות המשובחות ביותר שקראתי בשנים האחרונות: אפיון הדמויות, התפתחות הקונפליקטים, לשון הדיאלוגים ולשונה הסוערת והמסעירה של המספרת - הכול בו עשוי לעילא ולעילא."   גיל הראבן