שעת אפס

"יוני 2015. היא בת חמישים. זאת מחלה קשה אבל היא לא "מסתכלת על סטטיסטיקות". שרידות זו מילה שהיא מבינה. בגוףזאת מחלה חוזרת. אין רגישויות ידועות לכימותרפיה. יש רגישות לאובדן אהבה." — פסיכולוגית קלינית, מרצה, אישה, אמא — אולי יותר מכל אמא — מתאשפזת לחודש בבידוד להשתלת מח עצם. בבת אחת היא מופשטת ממעמדה ומתפקידיה, והופכת לחולה אנונימית הנושאת עמה פיסות געגוע ותהומות של חרדה.״הצצה נדירה להלך רוחה של מספרת מבודדת בזמן שכוחות גופה דלים ונפשה סוערת. אני ממליצה מאוד לקרוא.״ארנה קזין ״אף שהממואר כתוב בגוף שלישי, זו עדות חיונית שבוקעת מן הטקסט כגוף ראשון. זהו מסמך מרתק, שהוא גם יצירה ספרותית.״ד״ר מירב רוט