בחדר ההמתנה

"האם כבר הגיע תורי? ואם אפשר לשאול, אז על איזה תור בכלל מדובר?" ממשיך המת שלנו, "ומי עומד באותו תור שלא ניתן להבחין בו?" מוסיף בתערובת של מבוכה ואסרטיביות ותעוזה לא צפויות, כנראה תופעת לוואי של מכות החשמל שקיבל או של המוות עצמו."הו הו, כמה שאלות ידידי," משיב פקיד הקבלה לא בלי התפעלות על תעוזתו של המת, בעודו מרים את ראשו ויוצר לראשונה קשר עין עם המת שלנו. "אבל כולן טובות, אני מודה. התור אכן קיים, יש לקוחות לפניך, ואפילו יש שכבר ממתינים אחריך, בעניינים האלה האמן לי, המלאכה מרובה ומתמשכת לאין קץ אך אינה סיזיפית כלל ועיקר, אבל בסוף אני מתפנה לכולם, אין צורך לדאוג או לאבד את הסבלנות, אנא חזור לשבת על הספה כי לשאלתך הראשונה – תורך עוד לא הגיע."זה סיפור שמתחיל מהסוף. אדמונד, גיבור הספר, מת. הוא עובר דרך מסדרון לבן ללא משמר כבוד, כפי שאומרים שנהוג שישנו, מגיע לחדר המתנה לבן ובו פקיד קבלה חביב, אך חד־לשון. בעודו ממתין בחדר ההמתנה לגמר הטיפול בעניינו על ידי הפקיד, נחשפות בפני הקוראים מחשבותיו האינטימיות כלפי מי ומה שהשאיר מאחור – אשתו ובנו, קריירה וגינה שניסה לטפח, וכן ציפיותיו הגשמיות והרוחניות לקראת העתיד לקרות. בחדר גם נשקלות זכויותיו וחובותיו התיאולוגיות והמוסריות לקראת ההחלטה המכרעת על עתידו, אם אפשר לכנות זאת כך. הפקיד מתגלה כבעל הבנה מעמיקה על אודות בני האדם, בדגש על מגרעותיהם, ובעזרתו מנסה אדמונד להתגבר על הבלבול הנלווה תמיד לכל שינוי גדול בחיים, קל וחומר כשמתים. הוא ספר מצחיק וחד על החיים ועל המוות – ועל כל מה שביניהם. הוא פסיכולוג חברתי־תעסוקתי ועוסק בייעוץ פילוסופי. הוא ספרו הראשון.