לפחות היית מת בצורה מסודרת

פתאום כולם נהיו נמוכים. בכפר, בעמק בהרים. כולם נהיו נמוכים. היחידה שנותרה בגודל הטבעי שלה הייתה אימא שלי אבל זה מפני שהיא זונה ונמוך יותר מזה אין לאן לרדת. בפער הזה שבין האפשרות למימוש, בין התקווה לאסון, בין הגרוטסקי לחונק בגרון, בין הנורמלי לסוטה ובין הצדדים המוארים והאפלים של הנפש נמצאות "הבדיחות העצובות" של אלדד כהן. סיפורים, מערכונים ומחזות מצחיקים להפליא ועצובים להפליא. שברי תמונות קומי-טרגיות מחיינו בכלל ומן ההוויה האישית המופקעת והמוחמצת תדיר בפרט. זוהי הוויה שבה משפחה, רומנטיקה, מדינה, פוליטיקה ותחושת השתייכות נרמסות במגף הגס של האלימות, המצוקה, האידיאולוגיה שאבד עליה הכלח וחוסר התקשורת שאליה אנו כמהים כל-כך. בתוך בליל חסר הקשב הזה מטה אלדד כהן את אוזנו לאותם סיפורים מופלאים שמסופרים חרש לאף - אחד: סיפוריהם של הסטודנט לרפואה שהפך בלונן, הנביא של המילניום החדש, הזונה הציונית, המדוזה הרכילאית, וכל שאר האנשים מלאי התשוקה וההבטחה שאובדים בעיר הגדולה.