היקים והתיאטרון העברי : במאבק בין מערב למזרח אירופה

הדעה המקובלת היא שבשנות ה-30 ובמחצית הראשונה של שנות ה-40 של המאה ה-20 פעלו בארץ ישראל  שני תיאטרונים דרמטיים בלבד – "הבימה" ו"אהל", ותיאטרון סטירי אחד – "המטאטא". למעשה, בנוסף להם, פעלו באותה תקופה עוד אחד עשר תיאטרונים דרמטיים, שבעה מהם של יקים, ועוד שבעה תיאטרונים סטיריים, שלושה מהן של יקים, אשר דלתות שלושת תיאטרוני הממסד היו סגורות בפניהם.הישוב העברי של אותם ימים חי תחת ההגמוניה החברתית-תרבותית של יהדות מזרח אירופה. בגרמניה היו יהודי מזרח אירופה אורחים, לא תמיד רצויים. עם הגעתם של היקים ארצה התהפך באחת מעמדם החברתי והתרבותי. בתחום התיאטרון נוצרה בדיעבד התנגשות בין מסורת התיאטרון הגרמני לבין המסורת הרוסית, כפי שהובאה לארץ ישראל על ידי  תיאטרון "הבימה". לכך נוסף החרם על השפה הגרמנית שהגיע לכדי אלימות פיזית למניעת אירועים תרבותיים בגרמנית. בחקר התיאטרון הארץ ישראלי נפקד עד עתה מקומם של למעלה משישים אנשי תיאטרון יקים שפעלו בארץ ישראל בשנים 1948-1933, מחוץ לתיאטרוני הממסד, רובם בתיאטרונים רפרטואריים שהופיעו בעברית ברחבי הארץ, מיעוטם בהצגות בגרמנית במרכזי היקים (בבימוי מלא או חלקי), לצד ערבי קריאה של חומרים מתרבות התיאטרון הגרמנית.לראשונה מובא כאן מבט חדש ושונה על מיתוס התיאטרון העברי בתקופת הישוב, על הדעות הקדומות, כמו גם על האינטרסים האישיים שהנחו את יוצריו וקהלו, אשר באו לידי ביטוי בסירובם להכרה במורשת התרבותית-תיאטרונית שהביאו איתם אנשי התיאטרון היקים לארץ.פרופ' (אמריטוס) תום לוי, יליד ברלין (1935), בעל תואר MFA בבימוי מאוניברסיטת ייל (1967) ו-Ph.D. בחקר התיאטרון מאוניברסיטת ניו יורק (1971); במאי, דרמטורג, מתרגם וחוקר תיאטרון; לשעבר ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב.