מסורת מגולמת בגוף : ביצועים תיאטרוניים של טקסטים יהודיים

ספרו של יאיר ליפשיץ מציע לקוראיו מפגש אסור בין הטקסט היהודי לבין הגוף. אמנם חז״ל אסרו ללכת ל״תיאטראות וקירקסאות״ וראו בהם ייצוג לתרבותו הפסולה של האחר, אולם מחקרו החלוצי של ליפשיץ עוסק דווקא בנקודות שבהן התיאטרון, התיאטרליות והגוף תורמים תרומה מכרעת להבנת הטקסט היהודי הקנוני, זה שלרוב נתפס כנטול גוף ומופשט. במחקרו משתמש המחבר באמנות המעמידה במרכזה את הביצוע הגופני כדי להציע פרשנות המערערת על הנחות היסוד שלנו ביחס למורשת הטקסטואלית היהודית. הוא מציע לקוראיו להתעכב ולבחון דווקא את נקודת ההשקה הטעונה והמורכבת ביותר בתרבות היהודית: הטקסט והגוף. הספר מציע מבט ייחודי על תנועת המטוטלת שבין יצירות תיאטרוניות קלאסיות ומוכרות, כגון מלאכים באמריקה של טוני קושנר, הדיבוק של אנ-סקי וייסורי איוב של חנוך לוין, ובין טקסטים יהודיים קנוניים. ליפשיץ מראה באופן משכנע כיצד הטקסט, מרכז הווייתה של התרבות היהודית במשך מאות רבות של שנים, משפיע על אופן עיצובה של דמות תיאטרונית, מעמיק את משמעותה ומוסיף לה רבדים מפתיעים. במרכזו של הספר עומד גוף, וליתר דיוק הגוף היהודי הנשי והגברי, הניצב בקדמת הבמה. מחקרו של ליפשיץ מוסיף נדבך חשוב ומכריע לשיח מקרי ערני, חריף וטעון בשאלת דימויו של הגוף היהודי. חוקרים רבים עסקו בגוף הגלותי, הדווי, השבור והנשי לכאורה, ובניגודו - הגוף הציוני שברא את עצמו מחדש כגוף עברי בריא וחסון. ואולם בעוד שחוקרים אלה עסקו בייצוגים המילוליים והטקסטואליים של הגוף והדירו מן הדיון את הממד התיאטרלי, ליפשיץ מוסיף לשיח המקרי הזה את הפריזמה הנחוצה והמתאגרת של אמנות התיאטרון, המעמידה במרכזה את הגוף הכותב מחדש את הטקסט הקדום.  אמיר בנבג׳י וחיים וייס ״מן המחזה הדיבוק עולה כי בתרבות היהודית בראשית המאה העשרים החשיבה מחדש על הגוף מייצרת אותו לאו דווקא כמבנה יציב והרואי, כפי שאולי קיוותה, אלא כאתר של משבר. יתרה מכך, השפה שמציג הדיבוק עבור משבר גופני מודרני זה לקוחה דווקא מן המסורת עצמה, מן הפולקלור, הסיפורים החסידיים והמיסטיקה היהודית, ובכך מועמד משבר הגוף המודרני בסבך עמוק, רב-רובדי ובלתי פתיר של יחסים עם העבר.״