בתרים

".....עכשיו הרגשתי שמתחיל הקור, אבל כזה שבא מבפנים, לכן להזדרז. אני חושב (אמרתי), שלא הייתם צריכים לבוא הנה, ועכשיו כבר מאוחר להתחרט, רק לסגור את השער ולחכות.רעדתי מפני שהבנתי שחיכה שאמשיך, זאת אומרת מקשיב, ואם הוא, אז אולי גם מי שאתו. כבר מזמן רציתי להגיד, אבל באור אי אפשר כי עסוקות העיניים, יביטו עליך לשאול אם השתגעת. מחשבות שטובות לחושך, שלא יראו את הרעידה. אולי לא הבין מה שאמרתי, זאת אומרת בעניין השער. אימא שם לבד, יכולה למות, ואותי לא הייתם צריכים.הנה יצא סוף סוף.עכשיו אפילו אם יחנוק, אבל רק חיבק, משך אליו ולחץ את הראש לחזה שלו בליטוף שלא נגמר. עד שאמר: לא חשוב מה, ובלבד שירוצו מחשבות בתוך הראש. הכי נורא שפתאום נגמרות כמו מוות, אפילו רע ממנו. לשאול איך אפשר יותר גרוע, וכאילו משיב (כי הרי לא שאלתי), כשמחכים שכבר יגיע. עכשיו נלך לישון." בשנת 1996, עם צאת ספרו הראשון של , כתב הסופר ומבקר הספרות אמנון נבות: "....לפנינו מספר העוסק בראש ובראשונה במכניזם של הלשון, כפי שהיא משקפת הוויה קיומית מלאה מצוקה של "דאוס אקס מכינה" הפוך, האל היורד מתוך המכונה אינו מביא ישועה, אלא שברים, מצוקות ואסונות ללא הרף. השקף שעוזי גדור מציב מורכב מאד. לא פעם משתקפים מעשי ומחדלי המבוגרים מבעד לנקודת תצפיתו של ילד, או קבוצת ילדים, שגם חייהם הם אינם קשב נינוח, אלא סידרה של אסונות ומעשי אלימות, שאינם אלא שיקוף של עולם הבוגרים הסובב אותם."דומה שקביעתו של נבות תקפה ועומדת גם לגבי ספרו זה, השמיני במספר.