במי הנביעה

בשירים מתרחש מפגש עדין, חשוף, עם הטבע החי, הצומח, האנושי. ההתבוננות בטבע כאן – מעֵבר להאנשה, דימוי או ראי – היא מגע אינטימי ובלתי אמצעי עם החיוּת שבו. מגע הנפש בנפש העולם, בַּשורש, במקור הנביעה. רגעים של הזדהרות. בקצות אצבעות רגישות, מוּחשות ונרשמות בשירים תמונות דקות ומפעימות, תשוקה והתפוררות ורקב ובקיעה.תמונות מלאות השתאות, פליאה, סוד, קינה, אובדן. בין הפְּנים והבָּר, בחיק הפרא ובמרחב הביתי, חוויה שאין לה ממדים נפתחת. שיר ערש לַנפש שנשארת לבד. בתוך צער וקריעה, תהום, עולם מתהפך, חוזרת השירה והנפש אל ״החיה הנושאת אותי״, אל ״עצמי״ שהוא לא רק אנושי. נִמחצת לנבוט. מתמסרת לתנועה יסודית של חיים ומוות, כיליון וצמיחה, "לְחַסְדֵי הַיֹּפִי שֶׁאֵין בּוֹ חֶסֶד / רַק אֱמֶת / מֻשְׁלֶכֶת מִצַּמֶּרֶת / עֲרֻמָּה"., . הוא מסע פיוטי המציע לקוראים הזדמנות לצלול לתוך שירה שבה המסתורין הופך למוכר, והעולם מופיע כזולת עצמי. אווירת השירים נעה בין חוויות חלומיות למסעות במרחבי הנפש, תוך ביטוי של מפגש מעורר תשוקה, יצירה, ומשמעות החיים. הספר שואב את הקוראים לתוך שפה דחוסה, מדויקת, וחושנית – כזו שמצליחה ללכוד את החוויה האנושית על כל גווניה.הספר מתכתב עם השירה האותנטית והקלאסית, אך עוטף אותה בעדכנות רלוונטית. התהליך שבן דוד מתארת כ"פנייה אל העולם מתוך עומק המעמקים" בא לידי ביטוי באווירה החלומית והאסתטיקה המוקפדת של שיריה., כותבת שירה ופרוזה, ביבליותרפיסטית ומנחת סדנאות כתיבה. חיה בתמרת שבעמק יזרעאל. פרסמה את ספר השירים ואת ספר הסיפורים הקצרים .  הוא ספרה השלישי.