ימים בלי שם

יש . ימים שאינם דומים לשום דבר, שאי־אפשר למדוד. רק בחלוף הזמן קל יותר לחשוב עליהם ואולי גם לדבר. אך הזמן לא ימחה לעולם את החוויות הכואבות שנגזרו עלי.תמרה, בתם הפעוטה של חיה וישראל דוֹרֶמבּוּס, וסבתה שרה אלבאום נלכדו בימי הגירוש הגדול מגטו ורשה בקיץ 1942 . שוטר יהודי שהכירו בני הזוג הציע להם אפשרות לחלץ את תמרה, אבל הם לא מצאו בליבם להיענות לדרישתו שיסגירו יהודי אחר תחתיה – ותמרה ושרה שולחו לטרבלינקה. בו ביום הצליחה חיה לצאת מן הגטו וזמן קצר לאחר מכן הצטרף אליה ישראל. לעזרתם נחלצו ידידם הפולני סטאך קוּכַרסקי, אשתו פרַניה, אחיו פרָנֶק, אחותם זוֹשקה ובני ביתם. בזכות נחישותה של חיה נחלצו גם אביו ואחותו של ישראל מן הגטו.חיה וישראל פתחו בחיים בזהות בדויה בצד הארי של ורשה, ואהבתם זה לזה העניקה להם כוחות לשרוד ולדבוק בחיים. בזכות תושייתה ואומץ ליבה המפעימים נחלצה חיה ממצבים מסוכנים, והאיום התמידי על חייה לא מנע ממנה להושיט עזרה לבת דודתה אסתר וליהודים אחרים שפגשה בדרכה. בני הזוג אף סייעו בהפצת עלונים מחתרתיים. מן הצד הארי הייתה חיה עדה באפריל 1943 למרד גטו ורשה, ובלב נשבר כתבה עליו בזיכרונותיה. באותו הזמן כבר נבטו חיים חדשים בתוכה. ביולי 1943 ילדה חיה את בתם מַלגוֹשה, ובאפריל 1944 מתה מַלגוֹשה בנסיבות טרגיות.על־אף אבלם הכבד השתתפו חיה וישראל במרד הפולני בוורשה באוגוסט 1944. עם כישלון המרד בגזרתם נלכדו והופרדו זה מזה. חיה הצליחה להימלט, אבל לא הצליחה לעלות על עקבותיו של ישראל ונאלצה להתמודד לבדה עם אימת החיים בזהות בדויה בסביבה עוינת ליהודים. לאחר שחרור ורשה סירבה חיה להאמין לעדות שישראל נהרג והמשיכה לייחל לשובו אליה. ואכן, לאחר שבועות ארוכים הופיע ישראל על מפתן ביתה. ב-1946 נולדה בתם רות.בספר , המבוסס על רשימות שנכתבו עוד בימי השואה, פותחת ביד אמן צוהר אל קורותיה המרתקים וקורעי הלב של אישה, רעיה ואם יהודייה שחייתה בזהות בדויה בוורשה הארית ומוראות חייה לא הכניעו את רוחה.