כמו הליצן מהשיר של פורים

בעיר המחולקת לשתיים – עיר עילית מטופחת ושולטת, ועיר תחתית מוזנחת ונשלטת – חי גבר צעיר המובל על ידי כוחות בראשו, שאותם הוא מכנה "הדודים היהודים". בלי שירצה בכך הוא רוצח אישה זקנה – ניצולת שואה המסתירה סוד נורא – וזו מתנחלת במוחו עד שזהותה נמהלת בשלו: הוא לובש את בגדיה, משחק רֶמיקוּבּ עם חברותיה הקשישות, וממשיך במסע ההרג שהחל בעל כורחו. הוא אודיסאה ליצנית־גרוטסקית, שממנה עולה סיפורו של הסינדרום הישראלי המוביל לטביעה ברחמים עצמיים, באהבת המוות ובהתקרבנוּת. סינדרום של קולקטיב, שלא פעם לוקה בעיוורון אל מול מציאות שאינה מתיישרת עם הנרטיב שהמציא לעצמו.כמו בספריו הקודמים, גם בספר זה מפליא בדמיונו ובכישרונו, ביכולת סיפורית חזקה וגמישה, ובחוש נדיר לאיזונים רגשיים ואסתטיים. הוא בונה עולם מופרע, ועם זאת טעון במשמעות, עולם אפל וצבעוני כאחד, מלא ברגש ובאור ואף בחמלה. הוא ספרו השנים־עשר של . קדמו לו ״ליבשן״, שזכה בפרס אקו"ם לרומן בעילום שם ובמענק של קרן הקולנוע הישראלי, ״תולדות האומנות״, שהיה מועמד לפרס ספיר, ו״ואלוהים הרג את הכלה״ שזכה לשבחי הביקורות והקוראים.