המרחב השלישי

ניתוח ספרות בכלים מרחביים הוא אתר בלתי נדלה להבנת המורכבות החברתית העומדת בבסיס הייצוגים התרבותיים. מטרתו של ספר זה לשרטט את המרחב המופיע כרקע, להפוך אותו לרטורי ולחשוף באמצעותו רכיבים שהטקסטים הספרותיים מבקשים להדחיק. הדיון בכלים מתחום חקר המרחב הנו פורה במיוחד בהקשר של הספרות הישראלית, שכן ספרות זו נכתבת במסגרת השיח הציוני שמאבק מרחבי מתמיד מתחולל בו. אולם הדיון פורה לא רק כשהספרות שותפה לפרויקט של רכישת הבעלות על הטריטוריה, אלא גם כשהיא מתנערת כביכול מהטריטוריה ומתרכזת באינדיבידואל, במרכז או במערב, תוך כדי הדחקה והשתקה של המרחב ה"אחר", או תוך כדי יצירת רב-תרבותיות ופוליפוניה אתנית מדומה. או-אז מתגלה המרחב המדומיין כתמונת ראי ליחסי כוח בין מרכז לפריפריה.הייצוגים המרחביים הספרותיים מאפשרים לבחון כיצד מתעצבות תרבויות מוכפפות תוך כדי הפנמה של ערכי התרבות ההגמונית, תהליך המלווה ביצירת מרחב (פיזי ולשוני) היברידי שלישי שבו מובנת זהותם תוך כדי "זיהום הדדי", על פי מונחיו של הומי באבא. יחסי הגומלין בין המרכז והפריפריה יופיעו בספר זה כאתר דינמי הנמתח מעבר לדיכוטומיות הבינאריות, תוך כדי ניתוח לא צפוי של שלוש יצירות ישראליות: "חמסין וציפורים משוגעות" מאת גבריאלה אביגור-רותם, "שום גמדים לא יבואו" מאת שרה שילה, ו"ככה אני מדברת עם הרוח" מאת סמי ברדוגו.היא אדריכלית; בוגרת המחלקה לארכיטקטורה באקדמיה "בצלאל" ומלמדת בה; בעלת תואר ראשון ושני בספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית.