חזרה

אני מחביאה אותה בתוך מילים, שלא תיּפָגע. שלא תִפגע. לפעמים מוסיפה לה הליכה של מישהי שהכרתי, מכניסה בה איזו מחשבה יפה, מסתירה עלבון לא פתור.חיים של אישה אחת, מספיקים להרבה דמויות. אפשר לקרוא לזה חיסכון או ניצול. לילה אחד חלמתי אותה, באה אליי. היא בכתה. משסיימה לבכות אמרה: ״תצבעי לי את השערות, מי אלמה, קשה לי להרים ידיים.״ לקחתי את קערית הפלסטיק הצהובה, הכנסתי לתוכה חצי שפופרת צבע ומי חמצן. עמדתי מאחוריה ומרחתי במברשת קטנה שבילים שבילים של חומר על שיער דליל. שוב הייתי ילדה מתבגרת ושוב היא הייתה לעיניי זקנה.כשהתעוררתי, שמעתי אותה: ״השערות, מי אלמה, קשה לי להרים ידיים.״את. היא. אני. שלוש נובלות המספרות סיפור בשלושה קולות. באת המספרת מדברת עם סבתה, מנסה להבין אותה ממרחק השנים. בהיא אישה מבקשת לדעת (או לא) האם בעלה נאמן לה (או לא). באני כותבת המחברת פרקי ממואר על הכתיבה של שתי הנובלות הראשונות ועל הקשר שבין הדמיון והמציאות.בשפה לירית, עדינה ומדויקת עד כאב, נבנה, מפורק ונבחן הקשר של גיבורות הסיפורים עם עברן, עם העבר של נשות משפחתן, ועם האפשרות או ההכרח לחזור למה שהיה, למה שיכול היה להיות, למה שיהיה. הוא ספרה השלישי של אשר עוסקת בהוראת תיאטרון, ספרות ויסודות התרבות לבני נוער ולוותיקים. קדמו לו ״לגופה של אהבה״ שראה אור בספרית פועלים ו״אין נסיכים בנתניה״ בהוצאת הקיבוץ המאוחד.